רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה… וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה וְנַעֲשָׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק.
זו הגרסה הרווחת. אבל יש גרסה[א] וְנַעֲשָׂה כְּמַעְיָן שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק וּכְנָהָר שֶׁמִתְגַּבֵּר וְהוֹלֵךְ.
מעין ונהר הם חכמה ובינה. החכמה (מוחין דאבא) היא המעין: זו נקודת החידוש, נביעת המוחין, כח ההמצאה וההתחדשות, "החכמה מאין תמצא" – כמעין היוצא ממי-התהום, מהאין הנעלם מתחת לפני הקרקע. הבינה (מוחין דאמא) היא הנהר: מתוך המעין הנובע נמשך הנהר למרחוק, מעמיק ומתרחב, "רְחֹבוֹת הַנָּהָר", וכך הבינה מפתחת את נקודת החכמה, לאורך לרוחב ולעומק.
זהו "ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק", בהתאמה לספירות כתר-חכמה-בינה: "רזי תורה" שייך לכתר הנעלם. "מעין המתגבר" היינו כח החידוש של החכמה. "מתגבר" היינו "גבורות דאבא", כאשר החכמה יוצאת מ'כח המשכיל' הנעלם שבתוכו יש "גבורה דעתיק". "נהר שאינו פוסק" היינו הבינה, וכאשר היא מחוברת כראוי לחכמה אינה פוסקת לעולם, כשם שהמעין נובע תמיד כך הנהר הנמשך ממנו אינו פוסק, זרימה תמידית במדת החסד, "חסדים דאמא".
החלפת המקומות
לפי הגרסה "כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר" יש כאן "אחליפו דוכתייהו": במעין מתגלה תכונת החסדים דאמא הכלולה בחכמה, וכך מודגש שהמעין אינו פוסק. ובנהר מתגלה כח ההתגברות מגבורות דאבא ואז הנהר עצמו מתגבר והולך. ההתכללות ו'אחליפו דוכתייהו' הם מכח המקור הגבוה מהחכמה והבינה, הכתר עצמו הכתוב כאן בתחילה "ומגלין לו רזי תורה".
מלבד זאת יש קשר ישיר בין בינה לגבורה, "אני בינה לי גבורה". במושגי הקבלה, הבינה מלבישה את גבורה דאריך, ומכאן כח ההתגברות של הבינה, "נהר שמתגבר". כלומר, מה שהנהר "אינו פוסק" הוא מכח החיבור הגלוי של הנהר למעין, חיבור הבינה לחכמה ברובד המודע, ואילו מה שהנהר מתגבר הוא מתוך חיבור למקור הנעלם בלא-מודע, מתוך מי-התהום עצמם, כדברי חז"ל "נהרא מכיפיה מבריך"[ב].
וכן יש קשר ישיר בין חכמה לחסד: חסד דאריך מתלבש בחכמה. החכמה קשורה לעצם ההתהוות, יש מאין, והביטוי "מעין שאינו פוסק" מתפרש על ההתהוות התמידית, מכח מדת החסד "עולם חסד יבנה".
נערך ע"י יוסף פלאי, לפי מבחר שיעורי התבוננות יב.
[א] מחזור ויטרי ועוד. ראה חלופי גרסאות בדפוס וילנא.
[ב] שבת סה, ב.
פרקי אבות - ביאורי הרב יצחק גינזבורג 