מוראה של מלכות

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ.

מה הצורך במלכות, בכל שלטון ומשטר שהוא? כאן מדובר על צורך מאד בסיסי של כולם. כולנו שותפים, אפילו בעל כרחנו – עצם הקיום האנושי 'משדר' שותפות ("האדם הוא יצור מדיני"). כולנו באותה סירה ואלמלא מוראה של מלכות הסירה תטבע בתהו ובהו. שורש התפיסה הזו הוא בספירת הבינה, אמא, שם נתפס שהקיום זוקק אחריות, ואינו מתקיים מאליו – מבינים דבר מתוך דבר ורואים מה יהיה באחרית (בינה נקראת 'עומק אחרית'). לפי זה תפקיד המלכות הוא שמירת הקיום וארגון השותפים בו, מורגש שכולם שווים וצריך לדאוג לכולם.

אך יש תפיסה למעלה מזה. "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" – המלך האנושי משקף את מלכות ה' וממנו הוא יונק את סמכותו. לפי זה, המורא מהמלך מעורר אצל העם את 'הכשרון הנפשי' לחוש ברוממות ה' ולהבטל בפניה. כך המלכות מעצבת את התרבות האנושית כמערכת היררכית, המודה בפערים בין קטן וגדול, נכנעת בפני הגדול ומזדהה עם טובו וחסדו להשפיע לכולם. שורש התפיסה הזו הוא בספירת החכמה (אבא), שם נתפס שהקיום מתחיה מהפתיחות שלו לפלאי ולנשגב. כאן יש דגש מיוחד על דמות המלך, ולא על מערכת המלכות בכללה.

במלכי אומות העולם, מודגש יותר הצד הראשון, הצורך במלכות שתמנע אנרכיה. אך במלכי ישראל הכשרים מודגש הכבוד המיוחד שנוהגים כלפיו (באופן אישי) בהיותו מייצג את מלכות ה' בישראל ובעולם כולו.

נמצא שהמעבר מהגלות לימות המשיח הוא עליה מהארת הבינה במלכות להארת החכמה במלכות. על הבינה (ללא הארת החכמה בה) נאמר "במחשכים הושיבני", חשך הגלות, כאשר ישראל נתונים תחת שעבוד מלכויות – "מינה דינין מתערין". לעומת זאת, בימות המשיח יהיה גילוי אור החכמה במלכות, בדמות מלך צדיק הבטל לה'. אכן, בתקופה השניה של ימות המשיח (הכוללת בפשטות גם את תחיית המתים), ימסור המלך המשיח לגמרי את המלכות למלך מלכי המלכים הקב"ה (ככתוב שהמשיח הוא המלך התשיעי והקב"ה הוא המלך העשירי), ואז "והיה הוי' [לבד] למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", ללא צורך במלך בשר ודם – זהו גילוי הארת הכתר במלכות, הגילוי העצמי של "כתר עליון איהו כתר מלכות", ואז "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (דהיינו שבגילוי הכתר מתגלה גם הדעת, האמונה נתפסת במודעות).

בכתר עצמו יש שלשה ראשים, והם (מלמטה למעלה) רישא דאריך, רצון; רישא דאין, תענוג; רישא דלא ידע ולא אתידע, אמונה. ובהקשר שלנו: בניין בית המקדש השלישי הוא גילוי רישא דאריך, רצון, כאשר יתקיים "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך" (מצות רצונך ללא צורך במשטר של אדם כנ"ל). "מצוות בטלות לעתיד לבוא" היינו גילוי רישא דאין, תענוג אלקי (וממילא הציווי בטל כשרגא בטיהרא); לאחר מכן מגיע 'היובל הגדול', נו"ן אלפי יובלות – זהו גילוי רדל"א-אמונה במלכות (שהרי נון הוא לשון מלכות, "לפני שמש ינון שמו").

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק ג'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s