פרק אבות / תורה ומלאכה

רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן…

בדרך הפשט, פירש רבינו עובדיה מברטנורא "דרך ארץ – מלאכה או סחורה. שיגיעת שניהם משכחת עון – שהתורה מתשת כחו של אדם, והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף, ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו. וכל תורה שאין עמה מלאכה – ואם תאמר יהא עמל בתורה תמיד ויגיעתה תהא משכחת עון, ומה צורך למלאכה, לכך הוזקק לומר וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, לפי שאי אפשר לו בלא מזונות, ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו" (וכך הבינו רוב המפרשים ש"דרך ארץ" ו"מלאכה" במשנה זו הם היינו הך. ולפי זה קשה קצת שינוי הלשון[א]).

והבעל שם טוב פירש: 'מלאכה' היא התעסקות באהבת ישראל. כדי שיהיה קיום לתורה, חייבת להצטרף אליה התעסקות באהבת ישראל. 'תורה' זו של הבעש"ט השפיעה על הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב שהתעסקותו כל ימיו תהיה באהבת ישראל. והדגיש הרבי מליובאוויטש: כדי שתתקיים התורה לא די באהבת ישראל סתם, כי אם דרושה מלאכה, התעסקות. להשקיע השתדלות מרובה להיטיב ליהודי, בגשמיות וברוחניות[ב].

בהמשך לזה יש לפרש ש"דרך ארץ" היינו אהבת ישראל הטבעית. "דרך ארץ קדמה לתורה", היינו הטבע העצמי של כל יהודי, רחמן ביישן וגומל חסדים. ו"מלאכה" היינו תוספת אהבת ישראל בפועל, הבאה על ידי עבודה והתבוננות, בעקבות התורה. כך דרך ארץ ומלאכה יחד משלימים את התורה, והרמז: דרך ארץ מלאכה = תורה. ראשי התבות דרך ארץ מלאכה הן אדם, "זאת התורה אדם".

אהבת ישראל שייכת למדת החסד (האהבה היא פנימיות החסד), ואילו ה'מלאכה', התעסקות בפועל באהבת ישראל, לעשות 'מבצעים' בשטח – זהו הביטוי המעשי של האהבה, השייך כבר למדת הנצח היוצאת החוצה לפעול במציאות, הכלי המעשי של החסד ('ענף החסד'). עניין עיקרי בעבודה הוא עִדוּן המדות', עדון מדת הנצח הוא בנכונות ורצון פנימי לצאת למבצעים, שיהיה לנו "חוש וטעם מיוחדים לעשות טובה ליהודי"[ג].

והנה תורה שייכת בכללות למדת התפארת ('עמודא דאמצעיתא'). אם כן, "תורה ומלאכה" הוא חיבור התפארת והנצח. התפארת הוא עיקר 'פרצוף הזכר' (זעיר-אנפין) המשפיע, כמו התורה היורדת מלמעלה למטה לפקוד את המציאות ולכוון אותה, ומבואר שכאשר הזכר משפיע הוא נמצא בספירת הנצח, "איהו בנצח". כלומר, המלאכה (נצח) מלבישה ומשלימה את עמוד התורה.

יש תורה ויש תפלה. מצד התורה רואים כיצד הכל טוב ושלם, בעוד שמצד התפלה מרגישים את החסרון והצורך של המציאות. הגישור על הפער הזה הוא באמצעות ה"מלאכה", ה'מבצעים' בהם עוסקת התורה בהלבשת השלמות שלה בתוך המציאות החסרה, מתוך וודאות שהעולם מוכן לחזון התורה. ה'מלאכה' להמחיש את חזון התורה היא גם "דרך ארץ" המתאימה למציאות.


[א] וראה מרכבת המשנה ופרקי משה כאן, שבגלל קושיה זו נטו לדרך אחרת. וראה פירושים נוספים במדרש שמואל.

[ב] לפי לקוטי שיחות ח"א פרשת קדושים (אות יד ואילך). וראה הוספות לכתר שם טוב (קה"ת) קי.

[ג] לוח "היום יום" ו' אדר ראשון. וראה בהרחבה בחוברת עדון המדות.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק ב'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s