שלא לקבל פרס

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם.

הגרסה הרווחת היא "שלא על מנת לקבל פרס", אך יש גרסה "על מנת שלא לקבל פרס"[א]. הגרסה הרגילה מתאימה לעבודת הבינוני[ב]: על האדם לעבוד לשם שמים, עבודה מאהבה, ולא על מנת לקבל פרס, אך הוא אינו מתנגד לקבל פרס. אדרבה, הרי הנשמה באה לעולם כדי שתזכה בעבודתה לקבל שכר, ולא תאכל "נהמא דכסופא" (לחם חסד, לחם שבושה לאכול אותו). אם כן, כשאדם מקבל פרס משמים, הוא מבין שנתנו לו זאת עבור עבודתו.

אך הגרסה "על מנת שלא לקבל פרס" היא דרגת הצדיק שאינו מתחשב כלל בפרס, ועבודתו היא לשם שמים בלבד על מנת שלא לקבל פרס. זאת משלשה טעמים עיקריים, היוצרים שלש דרגות בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה.

מצד ההכנעה: הצדיק חש שלא מגיע לו שכר ופרס כלל, שהרי כל מעשה טוב שלו הוא רק בכח ה', והוא-עצמו רק כ"מסייע שאין בו ממש" (כמו שפירש הבעש"ט על הפסוק "ולך אדנ-י חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו"[ג] – זהו חסד גמור מאת ה' לשלם לאדם עבור עבודתו כאילו הוא העושה). לכן הצדיק מתבייש לקבל שכר על עבודתו, מתוך הכרה ש"עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי, עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה" – תחושת 'השתוות' ובטול מוחלט, כך שאין שום דבר המצדיק קבלת שכר (אכן, ביום הכיפורים כולם אומרים את הנוסח הזה בוידוי, כי בעשרת ימי תשובה כולם יכולים לגעת בדרגה זו של הצדיק).

ועוד, כיון שהצדיק עובד במסירות, ומתוך אהבה רבה ועצומה, הוא ממש מתבייש לקבל שכר עבור עבודתו! הדבר דומה למי שנותן לחברו-אהובו מתנה מעומק הלב, וחברו משלם לו עבור זה – הרי זו ממש בושה לקבל את התשלום (והדבר אף פוגע בו). יתרה מזו, בפנימיות לבו מרגיש הנותן שבאמת לא מגיע לו דבר, שהרי אהובו גומל עמו חסד תמיד, ומגיע לו עולם ומלואו, והמתנה שהוא נתן לו בתמורה אינה אלא טיפה מן הים (ופחות מזה) של הכרת הטוב. זו התבוננות של הכנעה המעוררת אהבה (ואפשר לומר שזו הבדלה שבהכנעה, ואפילו המתקה שבהכנעה), והתוצאה היא בושה מקבלת פרס. בושה זו מגיעה לעומק הנשמה, והיא הרבה יותר מאשר הבושה של נהמא דכסופא. לכן הצדיק מעדיף לחשוב שהפרס ניתן לו במתנת חנם, ולא שכר עבודתו [ובדרך מליצה: פרס מלשון פרסי, הפרסים עבדו לאור ולחשך, כמו שכר ועונש. אך היהודי מודה לה' אחד, עצם הטוב, וכל עבודתו מיוחדת לו].

בדרגת ההבדלה: מוסבר ש"פרס" היינו דבר חלקי, פרוסה. הצדיק אינו חפץ במשהו חלקי, אלא רק בעצמות ה'. כל פרס-שכר הוא חלקי, אפילו שכר העולם הבא, ורק עצם הדבקות בה' היא הדבר השלם[ד]. בדרגת ההכנעה, הצדיק חש בושה מצד הזדהותו עם הגוף והנפש הבהמית (ולכן הוא אומר על עצמו "כגון אנא בינוני"[ה]), ולכן הוא לא רוצה כלום. אבל בדרגת ההבדלה יש תנועה הפוכה, והצדיק רוצה את הכל! זאת מצד גילוי הנפש האלקית (הנבדלת), שהיא "חלק אלוה ממעל ממש", ו"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו" ולכן רוצה בצדק שכולו יתגלה וינתן לו. "כל ישראל מלכים" ולכן יכולים לומר "אנא נסיב מלכא"[ו].

בדרגת ההמתקה: הצדיק מוותר לגמרי על כל פרס ושכר, כמו בכמה סיפורים על הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים, שכדי לעזור ליהודי אחר וכיו"ב וותרו על כל העולם הבא שלהם. הצדיק מזדהה לגמרי עם כלל ישראל, והאישיות הפרטית שלו (פרט כמו פרס) בטלה לגמרי בתוך הכלל.

על מנת לקבל פרס לכתחילה

אמנם יש דרגה נוספת, שאינה מופיעה במשנה, והיא מה שהצדיק הגמור דווקא רוצה לקבל פרס כדי לעשות נחת רוח לה'! שהרי "בנים אתם לה' אלהיכם", ולאבא יש תענוג כאשר הילד נהנה מהסוכריה שאביו נותן לו (כדברי הקדושת לוי)[ז]. דרגה זו שייכת בעיקר למודעות העתידית, בה הנאת האדם אינה סותרת את מילוי רצון ה' אלא משלימה אותו.

הכוונה השוללת פרס-שכר שייכת למח, ואילו קבלת הפרס שייכת ללב. וברמז: מח ראשי תבות מציאת חן (מציאת חן בלבד ללא שכר), לב ראשי תבות לקיחת ברכה[ח]. אצל הבינוני (וכן הצדיק שאומר "כגון אנא בינוני"), העבודה היא "מח שליט על הלב", המח שולט על הנאת הלב ולא מתייחס אליה כתכלית (שלא תהיה סותרת את העבודה לשמה), אבל אצל הצדיק מתקיים "פנימיות הלב שליט על המח" ואז ההנאה המורגשת יכולה להיות בגדר לשמה גמור, לשמח את האב[ט].

מורא שמים עליכם

"ויהי מורא שמים עליכם" – יש לומר ש"עליכם" רומז ל'מקיפים' של הנפש, הנמצאים 'למעלה', מעל המודעות הגלויה, וזה מתפרש לפי שתי הגרסאות-המדרגות. בדרגת הבינוני, "מורא שמים עליכם" היינו מתוך התקשרות לדרגת ה'חיה' בנפש. החיה היא המקיף הקרוב, שהוא "נוגע ואינו נוגע" באדם. בהקשר שלנו: נוגע ואינו נוגע היינו שיש 'נגיעה' קלה, תחושה של השכר העתיד לבוא, ואע"פ שהאדם אינו עובד עבור השכר הריהו מודע לשכר. אך הצדיק מתקשר לדרגת ה'יחידה' בנפש, המקיף הרחוק, שאינו נוגע-מורגש – וכך הוא עובד את ה' ללא כל מודעות לשכר הצפוי[י].


[א] ראה רבינו יונה, מגן אבות, תוי"ט.

[ב] וזו ההוראה הפשוטה, "מדת כל אדם". לכן אדמו"ר הזקן קבע בסדור כגרסה זו.

[ג] תהלים סב, יג. כתר שם טוב קצג-ב.

[ד] כפירוש עבודת ישראל כאן "פרס, הוא לשון פרוסה ופירוד, כי כשמצפה לתשלום גמול אזי השכר הוא דבר נפרד מהעבודה, אמנם העבודה צריך להיות על אופן שידבק עצמו בו יתברך ממש בדביקות גמור, וזהו שכר מצוה מצוה, הוא הדביקות בו יתברך, מה שאין כן בעבירה הוא עובר והולך ואינו דבוק בו יתברך, וזה בעצמו הוא השכר הגדול מה שיכול האדם השפל להדבק באין סוף ברוך הוא".

[ה] ברכות סא, ב.

[ו] איכה רבה ג, ח.

[ז] וראה מעין גנים פרשת לך לך. פורים לנו במאמר לבסומי בפוריא.

[ח] ראה למשל: שיעור ב' אדר תשס"ח, י"ב טבת תשע"ז.

[ט] עוד למעלה מזה יש את הדרגה של "פנימיות המח שליט על פנימיות הלב" (כידוע ההשוואה בין אדה"ז לאדה"א).

[י] ראה עוד שיעור ז' תשרי תשס"ח.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק א'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s