חרות ותורה

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה… וְאוֹמֵר וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה…

את פרקי אבות קוראים בין פסח, זמן חרותנו, לחג השבועות, זמן מתן תורתנו. והנה בפרק 'קנין תורה' שקוראים סמוך לשבועות, מבואר שהחרות האמתית שייכת לתורה, "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". פסח הוא ראשית החרות, אבל תכלית ושלמות ונצחיות החרות היא רק במתן תורה.

בשני המושגים העיקריים, חרות ותורה, יש רמז מובהק לספירת העומר המחברת בין פסח לשבועות: חרות תורה = 1225, המשולש של 49, דהיינו הסכום המצטבר של כל ימי הספירה, אחד ועוד שנים ועוד שלש וכו' (שהרי לא אומרים "יום שני לעומר" אלא "שני ימים לעומר", כלומר סופרים מחדש את שני הימים, וכן הלאה).

חרות ותורה – חמץ ומצה

יש קשר בולט בין שתי המלים חרות תורה. האותיות המשותפות הן רות, רמז למגילת רות שקוראים בשבועות (כאשר במתן תורה כולנו גרי-צדק) – בחרות יש רות ישר, ובתורה רות למפרע.

ההבדל בין חרות ותורה הוא בחילוף ח-ה (וכך חרות-תורה הן אותן אותיות ישר והפוך). זהו ממש ההבדל בין חמץ ומצה. אך לכאורה יש כאן היפוך מוחלט: בפסח, חג החרות, אוכלים מצה, ואילו שבועות, חג התורה, הוא 'חג החמץ', בו מקריבים שתי הלחם "חמץ תאפינה" (קרבן הציבור היחיד מחמץ)! איך נסביר זאת?

ראשית, יש קשר פנימי בין תורה למצה. ה של מצה רומזת לנקודת בטול וענוה (החלל ברגל הימנית), לעומת ח של חמץ שהיא ישות וגבהות. והנה כדי לקבל את התורה צריך ענוה ובטול, "נעשה ונשמע", וכמודגש הרבה בפרק קנין תורה. תורה = יג פעמים בטול[א].

ולגבי חרות וחמץ: באמת השרש הנעלם של החמץ בשבועות נמצא כבר בפסח, חג החרות! אמנם בפסח חמץ "בל יראה ובל ימצא", אך החרות עצמה היא 'תנועה' של התרחבות, כמו "כולנו מסובין" כבני חורין, ולכן סופה להתבטא באכילת חמץ בקדושה בשבועות. כלומר, לאחר שמגיעים לבטול אמתי, האין, המתבטא במצה, אז נכללים בעולם האצילות האלוקי וכך מגיעים לחרות וישות מצד הקדושה, האין הופך לאני (מתוך הזדהות האדם עם "אני הוי'"), ואז יכולים להגיע לאכילת חמץ בשבועות.

שלילת החמץ בפסח, איסור חמץ במשהו ואיסורי בל יראה ובל ימצא, הם כדעה השוללת את הגאוה לגמרי, "לא מיניה ולא מקצתיה"[ב]. ואף על פי כן החמץ נמצא בפסח בהעלם (העלם שישנו במציאות), כמו מציאות החמץ המכור לגוי (ואין מקפידים לבערו בפועל ממש). וכן רמוז החמץ בחומץ שבו מטבלים את הכרפס[ג]. אך בשבועות מתגלה בפועל הגבהות החיובית, "שמינית שבשמינית" של גאוה המעטרת את התלמיד חכם, מכח התורה שניתנה ביום הזה ("אי לאו ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא"), סוד הר סיני (הר גבוה, אך נמוך מכל ההרים, כבטול של משה שקבל תורה מסיני).

ובתמצית: בחרות של פסח, זמן חרותנו, נמצא שרש החמץ של שבועות. והבטול של המצה שייך לתורה, זמן מתן תורתנו. התכללות של פסח ושבועות.

חרות בחכמה-בינה-דעת

ראינו שהחרות מתחילה בפסח ונשלמת בשבועות. באמת, מושג החרות בכלל שייך לכל שלשת הרגלים שהם מקור השמחה, "ושמחת בחגך", שכן החרות שייכת לבינה, "עלמא דחֵירוּ", והבינה היא "אם הבנים שמחה". בפרט, בכל רגל יש בחינה מיוחדת של חרות, לפי הרמז המכוון חרות = חכמה בינה דעת:

בפסח מתגלה החכמה של החרות. חכמה היא "ראשית הגילוי" ("והחכמה מאין תמצא"), וכן פסח הוא ראש הרגלים. פנימיות החכמה היא בטול, זהו הבטול והשפלות של המצה (הרמוז ב-ה כנ"ל).

בשבועות מתגלה הבינה של החרות (חרות של חרות). בינה היא "ראשית המציאות", ולכן בשבועות יש תחושה של ישות בקדושה, באכילת החמץ ובקרבן החמץ כנ"ל, גבהות של "ויגבה לבו בדרכי הוי'". פנימיות הבינה היא שמחה, וכן השמחה כתובה בפירוש בשבועות, "ושמחת לפני ה' אלהיך" (ואילו בפסח לא כתובה שמחה בפירוש, אלא שהיא נלמדת בהיקש). חכמה ובינה הם "נעשה ונשמע" – החכמה מתגלה במעשה בפועל, וכן פסח הוא חג של מצוות מעשיות; שמיעה שייכת לבינה, וכן שבועות הוא חג של שמיעה בקבלת התורה (ללא מצוה מעשית מיוחדת מלבד עצם השמחה הטהורה של שמחת יום טוב).

בסוכות מתגלה הדעת של החרות, "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל"[ד]. פנימיות הדעת הוא היחוד, יחוד אמתי של ה' וישראל (ששיאו בשמיני עצרת ושמחת תורה, "ישראל וקוב"ה בלחודוהי"). דעת היא לשון שבירה[ה] ובה גם תיקון השבירה, והנה לאחר קבלת התורה היה חטא העגל והלוחות נשברו (סוד השבירה של עולם התהו), אז החל תהליך התיקון שהסתיים במתן הלוחות השניים ביום הכיפורים, שאז התקיים מחדש "חרות על הלוחות", ומתגלה בשמחת סוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה (שמחים בתורה שנתנה מחדש). הדעת מייחדת את החכמה והבינה (ב'דעת עליון'), וכן חג הסוכות מייחד את פסח ושבועות. רק בדעת מגיעים למהות הפנימית: החכמה היא ראשית הגילוי, הבינה היא ראשית המציאות, ואילו הדעת היא ראשית המהות.

פסחחכמהבטולגילוי
שבועותבינהשמחהמציאות
סוכותדעתיחודמהות

[א] תורה במספר קטן = טוב, "אין טוב אלא תורה". חרות במספר קטן = כ. וביחד – טובך (טובך = יחידה). יש שלש טובך בתנ"ך: "מה רב טובך", "זכר רב טובך", "למען טובך" ר"ת מזל ("אין מזל לישראל") ושאר האותיות = 900, ל ברבוע, סוד הלב היהודי שעולה מזל (977 = אמונה תענוג רצון, כתר שם טוב, עצמות אין יש כו'), כמבואר באריכות במ"א.

[ב] סוטה ה, א.

[ג] בהקבלת סימני הסדר לכוחות הנפש, הכרפס (הסימן השלישי) הוא כנגד הרצון. ברצון יש כבר ישות בכח.

[ד] ויקרא כג, מג.

[ה] כמו "ויֹדע בהם את אנשי סכות", שופטים ח, טז.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק ו'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s