אבות פרק ב' / בור סוד

חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי… הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוּס בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה… וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְאֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוּס אַף עִמָּהֶם וְאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם.

רבי אליעזר הוא בור מסויד שכל המים נשמרים בתוכו, או בור-היקב שהיין מגיע אליו לאחר הדריכה בגת[א], ורבי אלעזר "מפולפל הרבה ובעל סברא ומחדש דברים מדעתו"[ב] (מעיָן לשון מעיֵן). רבי אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם[ג], 'מתנגד' לחידושים בלא מקור. ואילו רבי אלעזר כל תלמודו נשכח ממנו[ד], היפך הזכרון. רבי אליעזר מקיים בשלמות את מצות ידיעת התורה ואת האיסור לשכוח דבר אחד מתלמודו. בפשטות, יש מחלוקת במשנה מי עדיף, כמו הדיון על סיני ועוקר הרים מי עדיף[ה], רבי אליעזר סיני ורבי אלעזר עוקר הרים[ו].

"בור סוּד" רומז לסוֹד, "נכנס יין [לבור היקב] יצא סוד". בור סוד = אור הגנוז, כמו יין המשומר שלא אבדה ממנו טפה. לרבי אליעזר מתגלה האור הגנוז בתורה, "וירא אלהים את האור כי טוב", כי טוב לגונזו, והיכן גנזו בתורה.

רבי אליעזר הוא מתלמידי שמאי[ז], בחינת סיני, ואילו הלל הוא בחינת עוקר הרים כמעין המתגבר. שמאי לשון שומא ("השם אורחותיו"), דין וצמצום, והלל לשון אור, "כוחא דהיתרא עדיף" בסברא חדשה ומאירת עינים העוקרת הרים של דינים קשים. אמנם הכל כלול במשה רבינו, סיני ועוקר הרים גם יחד, משה קבל תורה מסיני ולא שכח דבר וכן קבל פלפולה של תורה[ח]. והרמז: סיני עוקר הרים = "לעיני כל ישראל" (שנאמר על משה) = משה שמאי הלל.

היחס בין רבי אליעזר ורבי אלעזר הוא חש-מל: רבי אליעזר לא אומר דבר שלא שמע מפי רבותיו, חש, שתיקה, ורבי אלעזר כמעין המתגבר, מל, דבור. והרמז: בור מעין = חשמל. חבור המעלות בור סוד כמעין המתגבר = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

רבי אליעזר שייך לצד הגבורות, אך הגבורה מתהפכת להיות חסד גדול. הוא מכריע[ט] שגם דור המדבר, עדת קרח ועשרת השבטים יש להם חלק לעולם הבא. כמו שהוא שומר על כל טפה שלא תלך לאבוד, כך הוא פוסק שאין נפש מישראל שתלך לאבוד, "לא ידח ממנו נדח".


[א] תפארת ישראל.

[ב] רבינו יונה.

[ג] יומא סו, ב.

[ד] שבת קמז, ב.

[ה] ברכות סד, א.

[ו] כמובא בפירוש רש"י כאן.

[ז] רש"י שבת קל, ב ד"ה שמותי.

[ח] נדרים לח, א.

[ט] סנהדרין פ"י מ"ג.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק ב'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s