צבת בצבת

[משנה ו] עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת… וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הַמַּזִּיקִין וְאַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה.

צבת היא המלקחיים, "ומלקחיה" מתרגם אונקלוס "וציבתהא"[א]. בגמרא[ב] מובא מאמר זה כדברי רבי יהודה, "צבתא בצבתא מתעבדא, וצבתא קמייתא מאן עבד? הא לאי [כלומר, אלא] בריה בידי שמים היא", ואמנם הקשו עליו "אפשר יעשנה בדפוס [רש"י: על ידי יציקה]", ומכל מקום במשנה מובאת דעה זו בסתם, דהיינו שיש כוונה פנימית בדבר שהצבת הראשונה היא בידי שמים (כדברי הרבי[ג]).

בתוספתא[ד] ובירושלמי[ה] מובא מאמר זה בהמשך ל"הלכות שבת חגיגות ומעילות כהררין תלוין בסערה מקרא מועט והלכות מרובות ואין להן על מי שיסמוכו", והפירוש הפשוט: כשם שהצבת הראשונה היא בידי שמים וממנה נעשו כל הצבתות בידי אדם, כך כל הלכות שבת המרובות נובעות מ"מקרא מועט" מן השמים (כמו שמבאר הרבי[ו]).

ומבאר הרבי[ז] בדרך העבודה: הצבת הראשונה באה רק לאפשר את הכנת הצבת השניה, ומכל מקום היא בידי שמים. ומכאן לומדים את החשיבות של הכשר מצוה והכנה למצוה, שמצד הרצון העליון של הקב"ה אין הבדל בין מעשה המצוה ממש להכנות למצוה.

ויש דורשים "צבת" מלשון רצון (צבי בארמית). כך פירש במדרש שמואל "שבהיות אדם חפץ במצוה תיכף יעשה רצונו ויגמור המצוה על דרך 'ה' יגמר בעדי', וזה שאמר והצבת והוא הרצון בצבת עשויה כלומר ברצון לבד שנתרצה בה תהיה עשויה המצוה ותגמר שיסייע מן השמים. וגם אפשר שכוון למה שאמרו ז"ל 'מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה' ובצבת וברצון לבד מעלים עליו כאלו היא עשויה וז"ש בצבת עשויה". ובעבודת ישראל פירש: צבת רומז לשם צבאות, לשון רצון ולשון צבאי צבאות, "שה' יתברך הוא רצון כל הרצונות, והיינו הגם שנראה שהאדם עושה דבר מרצונו כל זה הוא כח הבורא… שכל הרצונות והבחירות שבעולם בצבת עשויה, ברצון הבורא".

ורמז: צבת ראשי תבות צדיק בעל תשובה. בעל תשובה שייך לערב שבת, זמן הטרחה והעבודה ("מי שטרח בערב שבת"), וצדיק שייך לשבת, זמן הענג והמנוחה, ולכן היחוד והמפגש ביניהם הוא בערב שבת בין השמשות. ערב שבת היא התשובה של בעל התשובה, בטורח ועבודה, ושבת אותיות תשב היא תשובה עילאה מאהבה בתענוגים. "צבת בצבת" היינו שהצדיק נעשה בעל תשובה, כמו שכתוב שהמשיח יבוא להחזיר את הצדיקים בתשובה, להוסיף להם את המעלה של בעלי תשובה, וכן לאידך בעל התשובה נעשה צדיק גמור[ח].


[א] בתנ"ך יש "צבתים" דהיינו עומרים המחוברים יחד. וראה הכתב והקבלה עה"פ "עגלות צב" במדבר ז, ג.

[ב] פסחים נד, א.

[ג] ליקוטי שיחות חי"ז עמ' 380 הערה 6.

[ד][ד] עירובין ח, כג. חגיגה א, ט.

[ה] סוף מסכת עירובין.

[ו] לקוטי שיחות חל"א פרשת יתרו שיחה ג, עיי"ש.

[ז] לקו"ש חי"ז. מובא בקיצור בביאורי הרבי לפרקי אבות.

[ח] ראה התוועדות ט-י כסלו תשע"ב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק ה'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s