מצוה גוררת מצוה

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה, וּשְׂכַר עֲבֵרָה עֲבֵרָה.

 

פירש הברטנורא "כך מנהגו של עולם, העושה מצוה אחת נוח לו לעשות אחרות, והמתחיל בעבירות קשה לפרוש מהם". לכאורה, זו שרשרת אין-סופית, ממצוה למצוה וכן הלאה… ובכל זאת, אנו רואים שאדם עושה מצוה ולאחר מכן נופל בעבירה! בפשטות יש לומר, המצוה הראשונה רק מסייעת למצוה הבאה (כלשון הברטנורא) אך איננה נותנת 'ביטוח'. אך עדיין צריך לדעת כיצד ניתן לממש את 'גרירת המצוה' וכיצד להמנע מ'גרירת העבירה'.

להחזיר את המצוה לה'

בכל מצוה יש כח אין סופי, טוב אלוקי הולך וגדל ללא הפסק, אלא שצריך לדעת כיצד להתייחס נכון למצוה כדי לגלות את הכח האלוקי שבה. אם בסוף מעשה-המצוה האדם מקבל ממנה 'סיפוק' אישי, בכך הוא מייחס את המצוה לעצמו ולא למקורה האלוקי – זהו סוד נשיכת הנחש בעקב, בסוף המעשה – ואז כח המצוה מסתיים והופך להיות סופי ומוגבל, ממש כמו האדם עצמו.

הפתרון הוא לנקוט במדת השפלות, לא להחזיק טובה לעצמו כלל. אדרבה, להשפיל את עצמו ביודעו ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[א], דהיינו שגם בתוך מעשה הטוב שעושה יש חטא-פגם כלשהו. אלא לזקוף את המעשה הטוב לגמרי לקב"ה, הנותן באדם את הנשמה האלוקית, והמסובב את ה'סיבות' שגרמו לעשיית המצוה. כך האדם נותן-מחזיר את המצוה לה', ואז המצוה היא אין סופית, גוררת עוד מצוה ועוד מצוה ללא הפסק.

במדע הפיזיקה קיים 'עקרון ההתמדה' (אינרציה) האומר שגוף הנמצא בתנועה ישמור על תנועתו, אלא אם כן יש כח נגדי הפועל עליו, כמו חיכוך. כך גם תנועת הנפש במצוות: ככל שאדם 'יוציא את עצמו' מהמשוואה, ויתן למצוה האלוקית לפעול בצורה 'נקיה' וחלקה, כך המצוה תתמיד בפעולתה.

זהו "הוי רץ למצוה קלה… ששכר מצוה מצוה" – לרוץ לפנימיות של המצוה, לתודעה של "תן לו משלו שאתה ושלך שלו [כולל המצוות שלך]" וממילא תזכה ל"מצוה גוררת מצוה".

לקחת את העבירה על עצמי

"עבירה גוררת עבירה" – אם כן, איך אפשר לצאת מ'מעגל הקסמים' הנורא הזה? כך יש לדרוש את המריבה של "רועי גרר" עם רועי יצחק אבינו: הם טענו שהכל נגרר ואין סיכוי להפסיק את הרוע…

בתמצית: כמו שצריך לזקוף את המצוה 'לזכות' הקב"ה, כך לזקוף את העבירה 'על חשבוני'. כלומר, האדם נוטה להאשים במעשיו הרעים את כל העולם, מלבד אותו-עצמו – כולם אשמים, האנשים שסביבו, תנאי החיים והנסיבות… נמצא שהוא מאשים את ה' שהביא אותו לכך, "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו"[ב]! כך באמת אי אפשר לצאת מ'מעגל הפשע'.

על האדם להתודות ולהודות בחטאו, כמו דוד המלך שכאשר נוכח בחטאו לא הצטדק אלא מיד אמר "חטאתי"[ג], החטא-החסרון הוא בי – אני, ורק אני, האשם במצבי. זהו כח התשובה, העוצר בבת-אחת את שרשרת העבירות. עבירה לשון עבר – ברגע שאני משליך את העבירה לעבר, מודה שזהו העבר שלי, אז העתיד 'משתחרר' וכל האפשרויות פתוחות!

זהו "ובורח מן העברה", לברוח מה'מלכוד' של העברה על ידי עצם תחושת החטא, וכך להמנע מ"עברה גוררת עברה". מצוה קלה עם הכולל = עברה, רוץ למצוה קלה במקום לעברה.

המשנה מתפרשת בסוד שם הוי': לרוץ למצוה וגרירת המצוה – שייך לאות ו בשם הוי'; לברוח מן העברה מתוך סכנה של גרירת עברה – שייך למלכות, ה תתאה. עד כאן שייך ל"והנגלות"; "ששכר מצוה מצוה" שייך לחכמה, י בשם הוי'. שכר מצוה הוא עצם הצותא, "כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה"[ד]; "שכר עברה עברה" כנגד ה עילאה, בינה. היינו הרגשת הריחוק שבה, שהוא הכח המעורר לתשובה, "ולבבו יבין ושב". אם כן, הצירוף הוא והיה, "אין והיה אלא לשון שמחה", שמחה של מצוה שהיא הכח המניע לרוץ למצוה ולברוח מהעברה. והרמז: שמצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה ששכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה = 4942 = יד (דוד) פעמים שמחה (סוד ה' ליראיו, שייך לבן עזאי[ה]).

[א] קהלת ז, כ.

[ב] משלי יט, ג.

[ג] שמואל-ב יב, יג.

[ד] תניא פל"ז.

[ה] ראה סוטה ד, ב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק ד'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s