נח ונקי

[ג, ט] הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.

רבי חנינא בן דוסא מלמד שרוח הבריות היא המדד לרוח המקום, "כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה" (פירוש רש"י ורע"ב). מסופר[א] שפעם יצא הבעל שם טוב מחדרו ואמר לחבורה הקדושה של תלמידיו את המשנה הזו בלי להוסיף דבר. התלמידים התפעלו מאד, הדבר חדר לעומק נשמתם ועורר בהם 'הזזה עצמית' (כיון שהצדיק אומר את הדברים בצורה מאירה והדברים מתקבלים ונקלטים עמוק בלב השומעים). מכאן עולה שהעיקר הוא העבודה "בין אדם לחברו", מזה צריך להתחיל: דאג שרוח הבריות תהיה נוחה ממך ואז ודאי שרוח המקום תהיה נוחה ממך. זהו הסוד של נח, "אלה תולדות נח נח" – נח לבריות וממילא נח למקום, "נייחא דרוחא לעילא ונייחא דרוחא לתתא"[ב]; "איש צדיק תמים", צדיק עם הבריות ("צדק צדק תרדוף") ותמים עם ה' ("תמים תהיה עם ה' אלהיך").

לעומת זאת, מהפסוק "והייתם נְקִיִּם מה' ומישראל"[ג] לומדים שקודם כל יש להיות נקי מה' ואחר כך מהבריות, ואם לא ניתן להיות נקי בעיני כולם יש להעדיף את הנקיות מה'[ד]! למשל, כתוב בגמרא[ה] שרב שכל בני עירו אוהבים אותו סימן שאינו מוכיח אותם כראוי… כמובן, הרב לא מעוניין שישנאו אותו, אבל כיון שהוא דואג קודם כל ל'נקיות' כלפי שמיא ממילא הוא לא אהוב בעיני הבריות. דוגמא נוספת: "כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים: לא היו חותמים על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהם, ולא היו יושבים בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהם, ולא היו נכנסים בסעודה אלא אם כן יודעים מי מסב עמהם"[ו] – זו נקיות מופלגת, הנזהרת מכל 'לכלוך' וממילא יש בה צד של ריחוק מסוים מהבריות. אם כן, יש להיות נח לבריות ואחר כך למקום, להיות נקי למקום ואחר כך לבריות! איך ניישב שני הכיוונים?

להיות נח זו עבודה בקו ימין, בדרך החסד היורד מלמעלה למטה. החסד הוא בתנועה של השפעה לעולם, "ימין מקרבת", ולכן המבט העיקרי הוא על הבריות, להיות נח לבריות וממילא גם נח למקום. כן הדבר לגבי מצות האהבה בקו ימין: אהבת ישראל גדולה מאהבת ה', כדברי אדמו"ר הזקן, כי משמעותה "לאהוב את מה שהאהוב אוהב"[ז]. כלומר, שלמות אהבת ה' היא כשהיא מתבטאת דוקא כלפי הבריות. לעומת זאת, להיות נקי זו עבודה בקו שמאל, בדרך הגבורה והיראה, "שמאל דוחה". הנקיות היא תנועה של הסתלקות, כמו "נקיי הדעת שבירושלים", לעומת עבודת 'נח' שהיא בקו של קירוב הדעת[ח].

צריך לאחוז בשני הקוים גם יחד, נח בקו ימין ונקי בקו שמאל, והתכלית היא להגיע להתכללות ביניהם, בסוד עקדת יצחק כאשר אברהם איש החסד והקירוב התכלל במדת יצחק איש הגבורה והנקיות. והנה נח ועוד נקי = ריח, זו התכלית שמעלה "ריח ניחוח לה'".

[א] ראה שיחת שמח"ת ה'תש"ה (נדפסה בסה"מ תש"ט עמ' 79).

[ב] עפ"י בראשית רבה ל, ה; זהר ח"א נח, ב.

[ג] במדבר לב, כב.

[ד] ראה מי השילוח וישב ד"ה 'ויהי ער'.

[ה] כתובות

[ו] סנהדרין כג, א, בשינוי קל.

[ז] לוח 'היום יום' כ"ח ניסן.

[ח] וראה שערי אהבה ורצון מאמר "'פרצוף הדעת', תהליך ההחלטה בנפש וסוד החשמל".

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק ג'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s