רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם'. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה".

הפסוק "זה השלחן אשר לפני ה'" נאמר למעשה על המזבח בבית המקדש[א], ומכאן למדו חז"ל "כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שֻלחנו של אדם מכפר עליו"[ב] (אמנם בגמרא מוסבר שהשולחן מכפר כשאדם מארח עניים בסעודתו, ואילו במשנתנו נאמר שמעלת השולחן היא כשאומרים עליו דברי תורה). והנה מפרשי המשנה[ג] אומרים שדי בברכת המזון להיחשב שולחן שאמרו עליו דברי תורה! אמנם, ה'תוספות יום טוב' הקשה על כך, הרי מסכת אבות היא דברי חסידות[ד], לפנים משורת הדין, ואילו ברכת המזון היא חובה גמורה!

כדי לעשות שלום בין המפרשים, נתבונן בפירוש החסידות למשנה[ה]. בקבלה מבואר שבבריאת העולם 'התפזרו' בו ניצוצות קדושה, והתיקון הוא ב'אסיפת' הניצוצות והחזרתם לקדושה. כיצד אוספים את הניצוצות? ראשית, עצם המשיכה לדבר מסוים מגלה שיש בו ניצוץ, המחיה אותו וגורם לו להיות מושך. כעת, כשאדם ניצב בפני חוויה גשמית מושכת, אם יתעלם מהניצוץ האלוקי החבוי בה, אזי יפול לחוויה הגשמית עצמה ו'יקבור' את הניצוץ. עליו להבין שה' קורא לו במשיכה הזו ולבחון אותה במשקפיים של עבודת ה': אם זהו דבר אסור, התיקון הוא להרחיק אותו, ואם זהו דבר מותר אפשר לנצל אותו לעבודת ה', למשל לאכול כדי "להרחיב דעתו לה' יתברך ולתורתו"[ו]. כך הניצוץ עולה לקדושה וממלא את תכליתו. לכן נאמר "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל"[ז], משום שלא העלה את הניצוץ לקדושה.

כשאדם אוכל בצורה כזו, אפילו אם רק בירך ברכת המזון בהרחבת הדעת בזכות האכילה, הרי השיב את הניצוץ לשורשו. ה' שמח בניצוץ שחזר אליו אחרי אלפי שנות ריחוק, והוא מצרף את מי שהעלה את הניצוץ לסעוד על שולחנו, "כאילו אכל משולחנו של מקום". זו מידת חסידות של מסכת אבות, ולזה יודה גם ה'תוספות יום טוב'. אבל מי שבאכילתו רק 'נפל לתוך הצלחת', ובקושי ברך ברכת המזון לצאת ידי חובה, מסתבר שלא די בכך כדי לתקן את שולחנו…

 

[א] יחזקאל מא, כב.

[ב] ברכות נה, א.

[ג] רש"י ורע"ב.

[ד] בבא קמא ל, א.

[ה] ראה עבודת ישראל.

[ו] תניא ז.

[ז] ירושלמי קידושין ד, יב (בשינוי קל).

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, פרק ג'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s