אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם.
הגרסה הידועה היא "הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס", אבל יש גרסה שניה המובאת בספרי הראשונים "הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס"[א]. אלו שני סוגי עבדים, זה למעלה מזה.
מהו עבד "שלא על מנת לקבל פרס"? עבד שאוהב את אדונו ורוצה שעבודתו תיעשה על הצד הטוב ביותר. הוא יודע שהעבודה תצליח כראוי רק כשהוא יתפקד כ'יד' של אדונו, בלי מחשבות ופלפולים, פשוט לעשות. אמנם יש עבודות שמצד עצמו הוא אוהב לעשות ויש עבודות משעממות וקשות, אבל הוא לא עושה את השיקול הזה כי לנגד עיניו נמצאת טובת האדון בלבד. אם יצא שטובת האדון היא לעשות עבודה שגם מעניינת אותו – מה טוב, אבל אם צריך לעבוד בעבודה משעממת – בה יעבוד, בלי חשבונות. ההנאה מהעבודה היא ה'פרס' של העבד, הוא מאוד ישמח לקבל את הפרס, אבל הוא עובד שלא על מנת לקבל פרס – אם יקבל יקבל ואם לא לא.
זו "קבלת עול"[ב] היסודית כל-כך בעבודת השם, כמו שאמרו ישראל בהר סיני "נעשה ונשמע"[ג] – קודם נעשה ורק אחר כך נבדוק עד כמה זה "נשמע" לנו. אבל יש חסרון בגישה הזו: העבד לא מזדהה לגמרי עם האדון ולכן עליו לכפות את עצמו. מסיבה זו, ארבעים יום בלבד לאחר מתן תורה עברו ישראל על רצון ה' והשתחוו לעגל.
אכן, כתוב במדרש שלעתיד לבוא "תורה חדשה מאיתי תצא"[ד] (אע"פ ש"מתן תורה לא יהיה עוד פעם" כדברי אדמו"ר הזקן). בתורה החדשה לא נאמר שוב "נעשה ונשמע", אלא "נשמע ונעשה"[ה]: נהיה בטוחים שדבר ה' ינעם לנו בלי צורך להכריח את עצמנו, זה יהיה הדבר הכי טבעי ושמח, ולכן נוכל "לשמוע" בנחת ולעשות את כל מצוות ה'. זו דרגת העבד שעובד "על מנת שלא לקבל פרס", הוא כל-כך נהנה מעצם העבודה שאינו חפץ בשום פרס, פרוסה של הנאה חלקית.
[א] ראה רש"י, רבינו יונה, תוספות יו"ט ועוד.
[ב] עפ"י עבודה זרה ז ה, ב: "תנא דבי אליהו – לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי".
[ג] שמות כד, ז.
[ד] ויקרא רבה יג, ג.
[ה] ראה בספר לב לדעת עמוד מד.
פרקי אבות - ביאורי הרב יצחק גינזבורג 