"אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום"

בע"ה

סיכום שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג[1]

כתוב "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (פרקי אבות פ"ד – מאמר של בן עזאי). מה זה השעה של האדם? השעה הכי גדולה בחייו – ודאי זה השעה שמתחתן. זה השעה – עיקר המזל – קשור לתפקידו בעוה"ז ובעוה"ב, לדורי דורות. לכן נוהגים, בהרבה שמחות, אך בעיקר בשידוך וחתונה, לברך "בשעה טובה ומוצלחת" (צריך לבדוק אם הרבי משתמש בביטוי זה לכל אירוע, אך זכור לי שאצל הרבי זה ביטוי שבא במיוחד בשידוכים, ועכ"פ ברור שבשידוכים הרבי מרבה בברכה זו) – אפשר לומר שזה לפי זה ש"אין לך אדם שאין לו שעה". "שעה" זה גם לשון שעיה – "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו" – פניה. זה סוד התיקון, סוד הנישואין, שהרי על נישואין כתוב ש"עד דלא הוו מתקלא לא הוו אשגחן אפין באפין". עולם התיקון נקרא "מתקלא", שיש בו שיווי משקל, וזה נוצר על ידי שיש בו זיווגים, שיש בו חתן וכלה. תיאור עולם התיקון – בו יש נישואין (משא"כ בעולם התהו, בו כל אחד בנפרד, וכך בכל ז' מלכי התהו אין נישואין, עד הדר שהוא ראשית התיקון) – זה "אשגחן אפין אפין". סימן ה"מתקלא" זה היכולת לפנות, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". זה שעה – "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו".

"אין לך אדם שאין לו שעה" – אדם השלם ("ויקרא שמם אדם", ולבד הוא "פלג גופא") יש לו שעה, ומהנישואין ואילך זה "אשגחן אפין באפין", זה המצב המתוקן, שעה מלשון לשעות. שעיה היא פניה מתוך רצון, כמו ב"וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו" – שזה עורר את הרצון הטוב של ה'. לשעות זה להסתכל עם רצון טוב. הרבי מברך שידוכין ב"בשעה טובה ומוצלחת". בר"ת הרבי כותב שטו"מ – גם ר"ת של "שנה טובה ומתוקה".

מהי השעה? חיי עולם זה לימוד תורה וחיי שעה זה עבודת התפלה. האיש יותר שייך ללימוד התורה והאשה יותר לעבודת התפלה, ורואים שעיקר הנישואין זה "שעה". בדרך מליצה אפשר גם לומר ש"אין לך אדם שאין לו בעשערט" – הבת זוג עצמה נקראת "שעה", כמו שהיא מסמלת "חיי שעה". שעה טובה ומוצלחת = כתר שם טוב (ביטוי המופיע בהמשך פ"ד בפרקי אבות). על כך מובא "טוב שם משמן טוב" – ועל כך קראנו "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", שתצא מהעולם בלא חטא, כביאתך אליו – שהכי חשוב לצאת בשם טוב. המפרשים (ברטנורא ועוד) מסבירים שכל אחד מ-ג הכתרים זקוק ל"כתר שם טוב" – למעשים טובים, על פי פשט – ושאין זה כתר נפרד מהם, אלא שכל כתר זה "מצוה לנהוג כבוד" (כפירוש הברטנורא), מצוה לנהוג כבוד בבן תורה ("והדרת פני זקן"), בכהן ("וקדשתו") ובמלך ("שום תשים עליך מלך"), אך "כתר שם טוב עולה על גביהם", ואם אין להם כתר שם טוב אלא יש שם רע בהעדר מעשים טובים, אז מצוה לבוז להם. בחסידות אנו מסבירים ש-ג כתרים בעבודה זה ג רישין – אמונהתענוגרצון = כתר שם טוב. ה"שעה טובה ומוצלחת" היינו ה"אשה טובה ומוצלחת", היא "אשת חיל עטרת בעלה", ואצלה גלום האמונה-תענוג-רצון שלמעלה מטעם ודעת (ולכן יש ווארט בחסידות ש"איזוהי אשה כשרה? העושה-מתקנת רצון בעלה").

עוד משנה בפרק ד – שעולם הזה פרוזדור בפני העולם הבא, "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", וממשיך ואומר "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, ויפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". אז יש פעמיים "יפה שעה" – "יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב וכו'" ו"יפה שעה אחת של תשובה ומע"ט בעוה"ז וכו'". אם "אין לך אדם שאין לו שעה" זה בחינת האשה, "חיי שעה", וה"אשגחן אפין באפין", אז צריך לומר שיש שתי בחינות באשה – שתי השראות שהאיש מקבל מהאשה (על דרך שיעקב נשוי ללאה ורחל, כך בכל אשה יש שתי הבחינות, ככתוב שלעתיד לבוא תהיה רק אחת – "רחל הגדולה"). לאה, עלמא דאתכסייא, עולם הבא. רחל, עלמא דאתגלייא, עולם הזה. את ה"יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב" מקבלים מהממד הנסתר של האשה, מהיפי הפנימי של האשה טועמים כבר "מעין עולם הבא". את ההשראה שצריך לפעול בעולם הזה, ש"המעשה הוא העיקר" – "יפה שעה אחת של תשובה ומע"ט בעוה"ז" (יש פירוש שזה ה"יפה שעה אחת" בעיני ה', בנח"ר שלו, ואילו בנח"ר גלויה שלנו "יפה שעה אחת של תשובה ומע"ט") – מקבלים מרחל, השייכת לעולם הזה ויודעת יפיו, שיפה מעוה"ב, ויפה בו שעה אחת של תשובה ומע"ט מכל חיי עוה"ב. שתי בחינות של "אין לך אדם שאין לו שעה".

איך זוכים לכך? לכל אדם יש שעה – אדם שעה = 420 = יעקב רחל. שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון, ומיד שראה את רחל התאהב בה – ראה את שרש נשמתה ונשק לה וכו' (כמבואר בתניא). עוד פעולה של חיבור שתי מילים – הכאה פרטית – 300, 280, 200 – עולה 780, משולש לט = "עת רקוד", בו מפרש רש"י "בחתנים וכלות" (כפי שדובר בשבת שבע ברכות). הסגולה להתחתן – לכך שה"אדם" יזכה ל"שעה" שלו, לבעשערט שלו – זה לרקוד, ובמיוחד בחתונות. רחל נותנת לאדם את ההשראה והמוחין של "היום לעשותם", אך חז"ל מיד מדייקים ש"ומחר לקבל שכרם" – סימן שזה הולך ביחד, זה רחל ולאה. בהתאם למה שדברנו בחתונה – "איהו עולם הזה ואיהי עולם הבא", האדם הוא ששת ימי המעשה, עוסק בעבודת הבירורים, והכלה היא בחינת "שבת מלכתא". מי שעושה מהאיש גבר בעולם הזה – זה רחל (יעקב עבד הרבה בגללה, לא היה מוכן לעבוד בשביל עולם הבא – כמו הבעש"ט ואדה"ז, אך מתברר שחייבים זאת, וגם אחרי שהבעש"ט הפסיד עוה"ב ושמח בכך זכה בו שוב, לא יעזור – "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם"). שני תפקידים לאשה – לתת את ההשראה של "המעשה הוא העיקר" בעולם הזה וגם את הטוב טעם של היעוד לעולם הבא.

עוד 'ווארט' בפ"ד: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן, ויש קנקן ישן שאפילו חדש אין בו". "קנקן" זה ב"פ קן, וב"הוא אביך קנך" כתב רש"י שיש ג פירושים – לשון קנין, לשון קן, לשון תיקון. קנקן זה זיווג האיש והאשה – על פי נגלה הוא הקונה והיא הקן ("עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים"), הקונה קונה לו קן ומתאווה לשכון בו. "יש קנקן חדש", כמו חתן וכלה שרק היום התחתנו, אבל "מלא ישן" – מלא יין ישן נושן, יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. אבל יש גם "קנקן ישן" ש"אפילו חדש אין בו" – "קנקן ישן" לפני כל מצוה אומר "לשם יחוד וכו'", בהכל מכוון, אך אין פנימיות.

גימטריא לאורח שהגיע: דוד נחשון = 428 = חתך (שם הפרנסה, ס"ת "פותח את ידך") = שמחה בטחון. דובר על בירור כדי למצוא אבנים טובים. "עת רקוד" – מרקד זה גם מברר, על ידי שמרקידים את הכל מוצאים את מה שצריך. במדע יש היום דברים שמגלים דרך 'הרקדת חלקיקים'. עת רקוד = 780 = ו"פ "עין" (ממוצע כל אות; וכן אותיות אדם-שעה). שש עינים זה ששה פרצופים. כל ענין חתונה זה "אשגחן אפין באפין" – יש שש עינים, של חתן ושל כלה ושל השותף השלישי. ריקוד ברגליים, מה זה קשור לעינים? בכל בירור על ידי ריקוד הרגליים מתחדד מבט העינים ומוצאים מה שרוצים למצוא. כל תורה זו על "כיצד מרקדין לפני הכלה, כלה נאה וחסודה" – בית שמאי אומרים "כלה כמות שהיא" ובית הלל אומרים "כלה נאה וחסודה". על דרך שרבי יהושע בן לוי שאל משיח מתי יבוא, ואמר "היום", וכשלא בא אמר שמשיח שקרן – כך בית שמאי אומרים לבית הלל "והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'". בית הלל עונים להם – לא רקדתם מספיק חזק, לכן אתם לא רואים שהיא "כלה נאה וחסודה". כך לגבי משיח – הוא כבר כאן, וצריך לרקוד כדי "לפתוח את העינים". ב-כח עתים "עת רקוד" זה ה"עת" ה-יב = זה, "זה ראה וקדש", "זה אלי ואנווהו", זה נבואת משה רבינו. שאר הנביאים התנבאו ב"כה", לא פקחו עינים לראות משיח, ועל ידי "עת רקוד" זוכים ל"זה".

קנקן חדש = 612 = ברית. ("כי יקח" – קנקן חדש [מלא] ישן). זה כריתת ברית בין הקונה לקן – זה התיקון, הפירוש השלישי. התיקון זה היחוד – הברית. קנקן חדש [מלא] ישן = 972 = ג"פ שכד (ממוצע כל מלה, ג פירושים שכד שנתבארו אתמול).

"ודברת בם" – בם ר"ת בפועל-ממש, שכל מה שמדברים יהיה בפועל ממש, מצוה מן התורה.

[1]  נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה וללא אחריות.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק ד'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s