ביאור משנת "המהלך בדרך ושונה"

בע"ה

ביאור משנת "המהלך בדרך ושונה"

מתוך התוועדות י"ט כסלו ע"ב – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

סיפור ההגעה הראשונה של האחים הקדושים רבי שמעלקא ורבי פינחס למגיד

כאשר האחים הקדושים, הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג והרבי ר' פינחס בעל ההפלאה, באו לראשונה לרבם, הרב המגיד נ"ע, בעל ההילולא של היום, הם בקשו שידריך אותם – יתן להם דרך בעבודת ה'. כשהם רק נכנסו הוא פנה אליהם ואמר להם – למה נסעתם אלי? לא חסר לכם כלום. אתם גדולים בתורה, תורת הנגלה ותורת הנסתר, ועובדים את ה'. אתם לא צריכים אותי. אמרו לו, בכל אופן באנו לבקש דרך בעבודת ה'. אז הוא אמר להם: כשאתם קמים חצות, דבר ראשון נוטלים ידים עם כל הכוונות של האר"י הקדוש. אחר כך אומרים ברכות השחר, עורכים תיקון חצות עם כל הכוונות, לומדים בדבקות עצומה עד אור הבקר. אחר כך טובלים, עם כל הכוונות של האר"י. מתפללים שחרית בדבקות, שעה ארוכה מאד. אם אחרי כל זה עולה על דעת אחד מכם שעשיתי איזה נחת רוח לקוני – הקב"ה לוקח את כל מה שעשיתם, מהרגע שקמתם חצות, עושה עיגול מכל העבודה שלכם, וזורק אותו לעומקא דתהומא רבא. כנראה שהוא אמר זאת יותר טוב ממה שאמרתי כעת, כי איך שאמר פעל עליהם, וענו ואמרו לו – באמת לא היינו צריכים לנסוע אליכם, היינו צריכים לזחול אליכם על ארבע.

שני עמודי החסידות בדורות הראשונים – דבקות ובטול

יש שתי נקודות של החסידות בדורות הראשונים, אבות החסידות, הבעל שם טוב והמגיד ואדמו"ר הזקן, אברהם-יצחק-יעקב של החסידות ("אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב"), "סדר" בלשון החסידים: שתי הנקודות של עבודת ה' יתברך. לא נדבר כעת על אהבת ישראל ועוד יסודות של החסידות, רק עבודת ה', שעיקרה בתפלה. בשתי מילים – דבקות ובטול. לא ראי זה כראי זה – לא ראי הדבקות כראי הבטול ולא ראי הבטול כראי הדבקות. הדבקות היא גילוי אור. גילוי אור הכתר, למעלה מטעם ודעת. דבקות היא אור הכתר שמתגלה בנפש. בטול הוא בטול הכלי, מצב של כלי מתוקן. ראשית הבטול בחכמה, אחרי הכתר. תכלית הבטול במלכות. "הוי' בחכמה יסד ארץ" – "אבא יסד ברתא". בחכמה בטול במציאות ובמלכות בטול היש, כאשר המלכות יורדת למציאות התחתונה, אלינו. עיקר הבטול אצלנו הוא בטול היש, בטול האני. גם אצל הבעל שם טוב וגם אצל המגיד וגם אצל אדמו"ר הזקן יש את שני הקצוות של דבקות ובטול. דבקות-בטול ר"ת דב – דב-בער, השם של המגיד.

הבעש"ט – דבקות כוללת בטול; המגיד – הוצאת הבטול מהדבקות

שנאת האני, היש הנפרד, ודאי התחילה אצל הבעל שם טוב – יש הרבה תורות בכתר שם טוב – ובכל אופן, אצל הבעל שם טוב העיקר הוא הדבקות והבטול נכללה בה. שרש הכלי נכלל באור, מהתעבות האורות נתהוו הכלים, ואצל הבעל שם טוב הכלים עדיין בתוך האור, הבטול עדיין בתוך הדבקות. עיקר העבודה והתפלה של הבעל שם טוב ותלמידיו היתה תפלה שכולה אומרת דבקות בה'. הבטול נמצא שם, אבל הוא לא גלוי. מה החידוש של המגיד? שהוא הוציא את הבטול מהדבקות, הוא גלה את תיקון הכלי. אצל המגיד יש כבר שני עמודי תווך של עבודת ה' – גם דבקות וגם בטול.

אדמו"ר הזקן – הלבשת הדבקות בבטול

מה לגבי אדמו"ר הזקן? זמן קצר לאחר שהמגיד הסתלק, ביום הזה, תלמידי המגיד התכנסו – עשו אסיפה איך להמשיך את הדרך, איך להמשיך את הקו שיהיה "בכל הארץ יצא קום" (זו התכלית, השליחות של הדור שלנו, אך חשבו על כך כבר קודם – צריכים "בכל הארץ יצא קום" של הבעל שם טוב והמגיד). כל אחד אמר דבר. אצל כל צדיק רואים משהו אחר. כשבאים לברדיטושבר מה רואים? ממה מתפעלים? מהדבקות שלו. כאשר רואים אותו מתפלל בדבקות נכנס הרהור תשובה, רבים רבים חוזרים בתשובה ומתחילים לעבוד את ה' בקיום תורה ומצוות. לא רואים את הבטול שלו – רואים את האורות, את הברקים. כל אחד אמר משהו אחר. אדה"ז היה צעיר, היה "מצער", לכן גם זכה להיות העצור. הוא התחנן בפני עמיתיו להמעיט את האורות ולהרבות כלים, לעשות כלים להפצת החסידות. איך עושים כלים? מדגישים את הבטול. אצל אדה"ז, בחב"ד, בקושי שומעים 'דבקות'. לא שלא קיים – קיים ועוד איך. כשלומדים את סדר העבודה כמו שרבי הלל מסביר בביאור שלו לשער היחוד של אדמו"ר האמצעי, הוא מסביר שעבודת חב"ד היא להתחיל בהתבוננות – בינה דבינה – עד שזוכים לדערהער הפנימי, כתר של הבינה. אז עוברים להסתכלות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא", מוחין דאבא, חכמה, ומכך עולים לדבקות בכתר. רק אחרי שעולים לדבקות בכתר יורדים להתפעלות בלב ואחר כך להבעה – "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת" – במלכות. זה סדר העבודה. מתחילים מהאמצע, בינה לשון בין, ועיקר עבודת חב"ד היא האמצע של האמצע – בינה דבינה, עבודת ההתבוננות. מכאן עולים לחכמה, מחכמה לכתר, ומכתר יורדים למדות – על כך כתוב "ז"א בעתיקא אחיד ותליא" – ומהמדות יורדים להתחבר עם המלכות, זו התכלית. זה הקו של חב"ד. אמרנו זאת כדי לומר שיש דבקות גם בחב"ד, אבל ככלל בחב"ד לא שומעים דבקות – לא שומעים שדורשים מהחסיד תהיה בדבקות. מה דורשים? בטול, החל מבטול היש, לבטל את האני שלך.

סדר של שלשה דורות

מה זאת אומרת? שקרו כאן שלשה שלבים, שהם היפוך. אצל הבעל שם טוב העיקר דבקות, והבטול נכלל בדבקות. החידוש של הממוצע המחבר, המגיד, שהוא הוציא את הבטול ועשה ממנו ענין שלם בפני עצמו. לא שהוא ותר על הדבקות. מה ההבדל בין התורות של המגיד לתורות של הבעל שם טוב? התורות של הבעש"ט הן תורות של דבקות, והתורות של המגיד הן תורות של דבקות וגם של בטול. אצל בעל הגאולה, אדמו"ר הזקן, יש כבר תורות של בטול, והדבקות נמצאת בתוך הבטול, האור נמצא בתוך הכלי, נכלל, קצת מסתתר אפילו – "אל מסתתר". "אל" היינו האור, "השמים מספרים כבוד אל". כמו שהרבי הרש"ב הסביר במאמר שלמדנו בע"ב, "כבוד אל" היינו "אל הוי' ויאר לנו". "השמים מספרים כבוד אל" – את אור הדבקות. אצל אדה"ז כבר "אכן אתה אל מסתתר" בתוך הבטול של הכלי.

רמז בשלשת השלבים

רק נסיים את הקטע הזה בגימטריא יפה: מתחיל מדבקות, הדור השני הוא דבקות-בטול והדור השלישי בטול. כלומר, בעצם יש פעמיים דבקות-בטול. דבקות ועוד בטול עולה 559, החצי של 1118. כלומר, שלשת השלבים שכעת הסברנו עולים בגימטריא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". חסידים מפרשים "שמע ישראל" – ישראל בעל שם טוב. כמו שבחז"ל "שמע ישראל סבא" – השבטים אמרו ליעקב – "הוי' אלהינו הוי' אחד". אצל חסידים "שמע ישראל" היינו ישראל בעל שם טוב, "הוי' אלהינו" היינו המגיד והחבריא קדישא ו"הוי' אחד" כבר אדמו"ר הזקן – דבקות, דבקות-בטול ואחר כך בטול. לחיים לחיים.

ניגנו "אכן אתה אל מסתתר". לחיים לחיים.

פירוש המגיד ל"מהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו"

נספר תורה אחת של הרב המגיד שמדגישה את הדבקות. הספור שספרנו קודם, על שני האחים הקדושים, הוא ספור של בטול. נאזן זאת עם הדבקות, שהיא הירושה מהבעל שם טוב: במשנה בפרקי אבות פ"ג כתוב "רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". כמו שנסביר, עיקר החדוש כאן נוגע לדבקות, אבל בעצם יש בתורה זו גם את הדבקות וגם את הבטול יחד. מה הפשט של המשנה? מי שמהלך בדרך ושונה, לומד תורה, ופתאום הוא מתפעל מהטבע – מה שהוא רואה בהליכתו בדרך – וההתפעלות מביאה אותו להפסיק מלמודו-ממשנתו, ועל כך כתוב "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". אומר המגיד, בדרך החסידות בכלל, שלא רק שנותנים פירושים מחודשים לפסוקים ולדברי חז"ל, אלא שגם נוקטים פירושים הפוכים, מתוך הנחה שכל דבר בתורה שרשו ב"נמנע הנמנעות" וממילא הוא "נושא הפכים", וכדי לגלות את אמתה של תורה – האמת לאמתה – צריכים לגלות את הפירוש שנשמע הפוך מהפשט. לא רק סוד. ידוע שזה ההבדל בין סוד לרז – סוד הוא דבר נסתר, איני רואה ומרגיש אותו, אבל רז הוא תמיד נשיאת הפכים, שני הפכים בנושא אחד. עיקר החידוש הוא פירושו למלים "מפסיק ממשנתו" – אומר המגיד שהוא מפסיק מדבקותו בה' מתוך כך שלומד, "ממשנתו", שהמשנה שלו, הלימוד שלו, מביא אותו להפסיק את הדבקות שלו בה', ר"ל. אז, בדרך ממילא – לכן לא עיקר החידוש – הוא אומר על עצמו "מה נאה אילן זה", "אילן אילן במה אברכך", תלמיד חכם נקרא אילן. הוא מסתכל על עצמו ואומר "מה נאה אילן זה". "ניר" פירושו "למען היות ניר לדויד עבדי כל הימים", מסתכל על עצמו ואומר "מה נאה ניר זה". יתכן שגם עושה גימטריא תוך כדי כך, ואומר ש-אילן הוא כל המספרים מ-1 עד 13, וכאשר מחברים ניר כבר עולה כל המספרים מ-1 עד 26, המשולש של הוי' – גימטריא יפהפיה. הוא כל כך מתפעל מהגימטריא שהיא מפסיקה אותו מהדבקות בקב"ה. על כך כתוב "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". זה פירוש של הרב המגיד, בעל ההילולא של היום. עיקר הדיוק שלו שלא כתוב "מפסיק משנתו", שאז הייתי מפרש שחטאו שמפסיק ללמוד, אך כתוב "מפסיק ממשנתו" – לכן אני מפרש שמפסיק משהו אחר מתוך משנתו.

בטול כדי לא להפסיד את הדבקות

מה לומדים מכך? שכאשר היה מהלך בדרך בתחלה ושונה היה במצב אידיאלי, מצב אמתי – שהוא לומד תורה וכולו דבוק בנותן התורה. כשהוא דבוק בלימוד הוא נקרא "מהלך בדרך" – "בטול מהלך". ידוע ש"הליכות עולם", "אל תקרי הליכות אלא הלכות", הוא מהלך בדרך האמת, בדרך חיים. כל זמן שהוא הולך בדרך ושונה – הוא בסדר. אם מפסיק לרגע וחושב – הנה, אני לומד תורה, אני תלמיד חכם – זו קליפת תניא. לכן אדה"ז פתח את ספר התניא במלה תניא. כתוב כבר באידרא שתניא היא קליפת הישות של תלמידי חכמים. גם זה סימן מובהק שהעיקר אצל אדה"ז הוא בטול, שכל ענינו להלחם בקליפת תניא ולנצח אותה. כאן, בתורה של המגיד, יש את שני הדברים – שני העמודים של דבקות ובטול. העיקר הוא ללמוד תורה מתוך דבקות, אבל התורה גופא עלולה להפיל אותך לתוך הרגשת היש, מה שאנחנו קוראים מודעות עצמית. המודעות העצמית מתבטאת בכך שאתה אומר לעצמך "מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה", ואז "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".

זהירות מהתפעלות מ"משנתו" למהלך ב"דרך חיים"

מה היא המשנה? אומרים שלכל רב יש את המשנה שלו, כמו הקו שלו שהזכרנו קודם. מי שמהלך בדרך, אולי דרך חיים – אולי יש לו תנועה, דרך חיים – והוא מהלך בדרך ושונה. מה הוא שונה? את המשנה הסדורה שלו, עקרונות, מלכות ישראל בארץ ישראל ועוד כיוצא בזה. צריך לדעת ש"כל הדרכים [גם דרך חיים] בחזקת סכנה". מה הסכנה? שהוא יפסיק ממשנתו. יש לו משנה כל כך מיוחדת – איזו משנה יש לו! מלכות ישראל, תיקון המדינה וכו' וכו'. אם המשנה הזו, הקו, ה"בכל הארץ יצא קום", גורמת לו להפסיק את הדבקות הפשוטה – להפסיק ממשנתו – אוי ואבוי לו ולנו. אז הוא אומר "מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה" ואז "מעלה עליו הכתוב וכו'". זו תורה של המגיד שמדגישה בדיוק מה שאמרנו קודם, שתי הבחינות של דבקות מכאן ובטול מכאן.

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק ג', עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s