עד שתגיע למקומו – פרק ב' משנה ג'

בפרק השני של פרקי אבות אומר הלל הזקן דבר דומה: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". נתבונן לראות מה הקשר בין מאמרו של רבי יהושע בן פרחיה "והוי דן את כל האדם לכף זכות" היוצא מן הפסוק שלנו "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" – לבין מאמרו של הלל הזקן "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".

נתחיל ונתבונן, קודם כל ע"פ סדר הדורות, מי הם שני החכמים האלה. פרקי אבות מתחיל:

"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה: שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים: אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם: יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום: יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות:"

בתולדות התורה שבע"פ מונים חמישה זוגות של חכמים:

יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן – העובדה שלשני החכמים אותו שם רומז לכך שזוג ראשון זה עדיין אחדותי ביותר – שהרי רק זה עתה יצא מהאחדות הגמורה לעולם של מחלוקת.

יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי – הזוג השני. זהו יהושע בן פרחיה בעל המאמר "והוי דן את כל האדם לכף זכות" – אותו אנו לומדים

יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח – הזוג השלישי.

שמעיה ואבטליון – הזוג הרביעי.

הלל ושמאי – הזוג החמישי.

נסביר בקיצור שיש כאן חמישה זוגות בגלל שיש כאן ה' חסדים ו-ה' גבורות. בכל זוג – הראשון הוא הנשיא והשני הוא אב בית דין. הנשיא הוא החסד ואילו אב בית הדין הוא הגבורה. ואם כן, ה' חסדים ו-ה' גבורות מתפשטים מהדעת לתוך ה-ה' קצוות – חג"ת נ"ה. וכמובן, שבהבט רחב יותר – ה' החסדים ו- ה' גבורות כוללים את כל העשר ספירות. ושוב, לפי כתבי האריז"ל ניתן לכוון את חמשת הזוגות כנגד ה' חסדים ו-ה' גבורות שמתפשטים מהדעת בכל ה' הקצוות – מחסד ועד הוד.

ואם כן, לפי סדר התפשטות זה יוצא שבעל המאמר הראשון, רבי יהושע בן פרחיה, הנשיא של הזוג השני שכנגד הגבורה – הוא החסד של הגבורה. לעומתו הלל, הנשיא של הזוג החמישי, בעל המאמר השני – הוא החסד של ההוד, ענף הגבורה.

המענין במבנה זה הוא ששני חכמים אלו מהוים את החסד של צד שמאל. שתי הספירות של מידת הדין זה צד שמאל – אבל גם שם יש חסד. החסד של הדין הראשון, החסד של הגבורה, רבי יהושע בן פרחיה אומר "והוי דן את כל האדם לכף זכות". ואילו החסד של הדין השני, החסד של ההוד, הלל הזקן אומר "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".

לסיום נתמקד בדבר זה ונבנה כאן פרצוף פרושי "עד שתגיע למקומו":

קודם אמרנו שיש לדון את הנאשם ע"פ החיצוניות – שזה עצם המשפט, המלכות של המשפט – אתה חייב, אתה זכאי – ושם "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".

עמוק מזה אלו רמות שונות של לימוד זכות על הנאשם – בפנימיות וגם על "אותו האיש" כמו שהוסבר.

אל תדין – הלל הזקן אומר: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" – ומפרש השפת אמת: אל תדין את חברך – שאף פעם לא תגיע למקומו! אתה צריך לדעת, מראש – שכלל אינך יכול לדון אותו – בגלל שאף פעם לא תגיע למקומו. כלומר, שכל המשפט הזה, כל האמירה של הלל הזקן באה כדי להמחיש לך ולהדגיש לך – שאסור לך לדון את חברך בכלל – "אל תדין את חברך"! ואם כן, לפי פרוש זה הרי מאמרו של הלל הזקן אינו אלא ההפך המוחלט של כל דיני התורה. ה' מסר לנו את כל דיני התורה ומסר לנו כח לדון – וחובה לדון כדי לתקן את החברה שלא תהרס, שלא נגיע למצב של "איש את רעהו חיים בלעו"! "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" – מה זה מלכות? "דינא דמלכותא דינא". המלכות זה הדין לפי החיצוניות – מה ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" – שבא לקיים ולשמור על חברה מתוקנת.

ובכל אופן, יש עדיין עשרה או אחד עשרה פרושים – מה זה נקרא "להגיע למקומו" – וממילא אין עדיין יאוש מוחלט מלדון משפט צדק. ושוב, ע"פ מאמרו של הלל הזקן אין לדון את החבר אלא "עד שתגיע למקומו". כאמור, נסדר כאן פרצוף של פרושים המבארים מה זה להגיע למקומו.

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ – הפעם הראשונה בתורה שישנו ביטוי שמשמעותו להגיע עד מקום של משהו או מישהו הוא הפסוק: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ". כנראה שהקב"ה שלח את אברהם, איש החסד, לשפוט – להיות שופט במציאות. "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ" – קודם כל עובר (לשון עברה) אברהם בארץ ורואה שכולם עושים עברות. כולם "עוברים ושבים" – כלומר עוברים עברות ובעלי כח לשוב בתשובה.

עַד מְקוֹם שְׁכֶם – כתוב שאברהם אבינו איש החסד – מתגלגל בהלל הזקן והדבר נרמז במאמרו של אברהם אבינו: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע" – "הֵן לִי לֹא" – ר"ת הלל. ואם כן, הלל אומר, אברהם אומר: אל תדין את המציאות עד שתגיע למקומו – ואכן ה' שולח אותו למקום. ברגע שמגיע אברהם למקום, "עַד מְקוֹם שְׁכֶם" – ושכם הוא מקום המוכן לפורענות כלומר, המקום גורם. ושוב, אברהם מלמד זכות ואומר שתושבי המקום אינם אשמים אלא המקום הוא הגורם שיעברו עברות.

עַד אֵלוֹן מוֹרֶה – הם עוברים עברות ואין מורה שיורה להם את הדרך. כל אנשי שכם, אנשי המקום הם "תינוקות שנשבו" – אין להם מורה, אין להם תורה.

וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ – וכן, כל שכניהם כולם רשעים, "אוי לרשע אוי לשכנו".

במאמר מוסגר לגמרי, אפשר לפרש פסוק זה ולומר שמשמע ממנו שאברהם אבינו, שנשלח לדון את המציאות – קצת "מתחמק" ממידת הדין ודוקא רוצה לקיים את מאמרו של הלל הזקן, גלגולו – "אל תדין" – "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". והוא אכן מגיע למקומו – ובכל אופן רואה כל מיני צדדים ללמד עליו זכות – כדרכו של אברהם אבינו. עד כאן מאמר מוסגר.

פרצוף פרושים: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"

אם נקח את כל מכלול הפרושים של "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" – נקבל פרצוף מאד יפה. נסדר את הפרושים לפי הספירות:

כתר

פרוש המובא במדרש שמואל: עד שתגיע למקומו – פרוש, עד שתגיע למקום מוצאו. כלומר, אסור לדון את החבר עד שלא תגיע למקומו, למוצאו. הפרוש כאן הוא לגריעותא: לדוגמא, יהודי אחד בא מאמריקה לגור בכפר חב"ד – ובכפר חב"ד הוא זר, הוא גר – וכל מי שהוא גר בארץ צריך להעמיד פני צדיק. אבל אם היו חוזרים לילדותו והיו רואים איפה גדל ומה הוא עשה – התמונה כבר היתה שונה לגמרי – ומיד היו יודעים שהוא סתם חנפן ושרלטן גדול. בדרך כלל היינו אומרים: אל תדין את חברך לחובה עד שתגיע למקומו, ואז תדון אותו לזכות. כאן מפרש המדרש שמואל הפוך ואומר: אל תדין את חברך לזכות עד שלא תגיע למקומו ואז תראה מי הוא באמת וממילא תדון אותו לחובה.

ואכן, הפשט של מאמר זה הוא לחפש זכות ולא לחפש חוב וממילא, אפשר לקחת אותו רעיון ולהפוך את המסקנה. המוצא של הנשמה – זה שורש הנשמה, הכולל גם את כל גלגוליו של אותו יהודי – ולכן נאמר שהצדיק לא יכול לתת לו תיקון – אם אינו רואה את כל המוצא, "מאין באת" של אותו יהודי. בכך שהצדיק רואה מאין הוא בא ומה מוצאו – הוא מבין מה קורה איתו, מבין את החולשות שלו – מבין שהוא חוטא בגלל המוצא שלו. ואם כן, כך הפכנו את הפרוש לגריעותא שבדברי המדרש שמואל – לטובה, לכף זכות. כך פועלת כל שיטה פסיכולוגית המנסה לנתח ולגלות את כל מה שעבר על אותו אדם מאז היותו – כדי להבין את בעיותיו. ואם כן, זה נקרא "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".

רחמים – ואם כן, המוצא של האדם זה המזל שלו, שורש הנשמה שלו – זה הכתר. ושוב, פרוש זה אנו מצרפים לכתר של הפרצוף – וכמובן שהכתר עיקרו רחמים, י"ג מידות הרחמים. וממילא, מי שמגיע למוצא – ודאי ממשיך הרבה רחמים על אותו יהודי.

חכמה

פרוש שני, גם הוא מובא במדרש שמואל ובעוד מקומות, אומר ש"עד שתגיע למקומו" פרושו: עד שתגיע לחכמתו. ואם כן פרוש שני זה ממש מכוון כנגד ספירת החכמה. הכוונה היא שלכל אחד יש "ראש" אחר, "כשם שאין פרצופיהן דומים זה לזה – אין דעותיהן דומות זו לזו". וממילא, עד שאינך נכנס ל"ראשו" מאה אחוז – אינך יכול לשפוט אותו! זה יכול להיות למעליותא ויכול גם להיות לגריעותא. יתכן והוא כל כך חכם, הרבה יותר חכם ממך, והוא יודע שמה שעשה זה אכן בסדר. ויכול להיות גם הפוך – שהוא כל כך טיפש ופחות חכם ממך – עד שכלל אינו מבין המשמעות של מה שעשה. ושוב, כל זמן שאינך "משדר" בדיוק ברמת החכמה שלו – אינך מסוגל לשפוט אותו. וזה נקרא "עד שתגיע למקומו" – עד שתגיע לחכמתו.

בינה

הפרוש השלישי הוא פרושו של החיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי. אפשר לומר שפרוש זה הוא ממש מופלא. כאמור, הפרוש הראשון אמר שאינך יכול לשפוט אדם אם לא הגעת למוצא שלו, "דע מאין באת". אומר החיד"א שאינך יכול לשפוט את האדם עד שלא תגיע לגן עדן שלו, "ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". ושוב, אינך יכול לשפוט את האדם לפני שתגיע למקומו בגן עדן, לפני שתגיע למה שמחכה לו! כתוב שהצדיקים הגדולים ביותר – רואים באדם לא רק את כל עברו ואת כל הגלגולים שעבר – אלא גם רואים את העתיד שלו, כל מה שיעבור עליו עד ביאת גואל צדק ועד בכלל.

מוסיף החיד"א ואומר שאם אינך יכול לראות את האדם בתוך הפרספקטיבה של העתיד שלו – אם אינך יכול לראותו מתוך נקודת המבט של "לאן יהודי זה מיועד", לאן ה' מנחה ומכוון אותו וכן גם בסוד "נורא עלילה על בני אדם", אזי אינך יכול לשפוט אותו עכשיו. אומר החיד"א שיכול אותו יהודי להיות רשע גדול – אבל בזכות זה שכולם רואים אותו כרשע – כולל אתה שבא לדון אותו לכף חובה – אזי כולם מדברים עליו לשון הרע. וכתוב, שהמדבר על חברו לשון הרע – בזה הוא נותן את הזכויות של עצמו לאותו אחד! ואם כן, יתכן והוא הרשע הכי גדול – אלא שאחרי שמשמיצים אותו (לשון הרע) פעם ופעמים בתקשורת – כבר מובטח לו גן עדן הכי גדול שבעולם.

עולם הבא אדיר – ושוב, הוא רשע, וכולם מדברים עליו לשון הרע – וכך הוא הולך ומוסיף ואוגר לו את העולם הבא שלו. מתוך כל הבושות שמביישים אותו – הוא מפיק את זכויותיו – עד שזוכה לעולם הבא "אדיר"! ואם כן, עד שאינך רואה מה מחכה לו – אינך יכול לדון אותו. וכידוע, מקומו בגן עדן זה בינה, עולם הבא. יוצא שכל שלושה פרושים אלו, כח"ב, הם כנגד "הנסתרות להוי' אלוקינו".

דעת

הפרוש כנגד הדעת הוא פרוש פשוט מאד – וקשור קצת לצד הגריעותא של הפרוש שכנגד החכמה. גם רש"י, בפרושו על פרקי אבות, מביא מחז"ל את ספורו של ירבעם בן נבט ושלמה המלך. כשנשא שלמה את בת פרעה עשתה לו רקיע בבית משכבו ועשתה שם כוכבים ומזלות, והלילה שנשאה היה שלמה רוצה להשכים בבקר לתמיד של שחר ועכבתו בת פרעה ואמרה לו שהוא לילה ואינו שעה עדיין והראתה לו הכוכבים ברקיע. והיו מפתחות בית המקדש תחת מראשותיו של שלמה שהיה מחבב העבודה ולא היה רוצה שתיעשה בלעדיו. וכשהגיעו ארבע שעות ולא קם, רננו כל העם ובאו לפתחו ולא היו מדברים מפחד שלמה, והיה שם ירבעם בן נבט אפרתי והיה חשוב וגדול וחסיד וקנא ודבר קשות בשלמה ואמר לו שהוא "חוטא ומחטיא את ישראל". אמר לו הקב"ה לירבעם – אתה, כאשר תגיע ותהיה מלך, עתיד באופן של מזיד גמור לבטל את קרבן התמיד ועבודת המקדש – מאות ואלפי פעמים – ואתה מעביר ביקורת על שלמה המלך שפעם אחת, בשוגג ביטל את קרבן התמיד? וזהו "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". שהרי עכשיו, משהגעת למקומו של שלמה המלך ומלכת על ישראל – אתה בעצמך עשית עגלים וביטלת עבודת המקדש ואין כמוך חוטא ומחטיא את ישראל.

וכאמור, זאת הדוגמא שמביא גם רש"י כדי להסביר מה התכוון הלל הזקן במאמרו "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". וזהו הפרוש כנגד הדעת  שהרי, או שיש דעת ואז זה מזיד – או שאין דעת שאזי זה שוגג. אצל ירבעם זו סתם רשעות – אבל יתכן שנדמה לך שחברך עושה משהו במזיד – אך בעצם זה לגמרי שוגג. ויותר מזה, אצל שלמה המלך זה שוגג הקרוב לאנוס שכן בת פרעה רימתה אותו – וכידוע, "אונס רחמנא פטריה". ושוב, אתה עלול לדון את האונס כמזיד – ועל זה כתוב "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" – והוא הפרוש שכנגד הדעת.

חסד

נחת רוח – הפרוש שכנגד החסד – גם הוא פרוש מופלא המובא בשם ר' חיים צנזער, אחד מחכמי ברוד האחרונים. להגיע למקומו של החבר פרושו להכנס לתוך החוויה של החבר – ואזי מתחילים לקבל נחת רוח ממעשיו. אומר ר' חיים ש"אדם קרוב אצל עצמו" וממילא לא היה עושה דבר בחייו – אם לא היה מרגיש טוב בדבר שעושה. אך כאשר אתה רואה את חברך עושה מעשה – אינך מרגיש טוב עם הדבר שעושה שהרי אתה כבר מישהו אחר וממילא מעביר עליו ביקורת. ואם כן, אסור לך לדון אותו עד שלא תתחיל לקבל נחת רוח מהמעשה שעושה חברך. ברגע שכל כך תזדהה איתו – עד שמכל אותן עברות שעושה – תרגיש גם אתה אותו נחת שהוא מרגיש – אזי תדון אותו – וזאת כוונתו של הלל הזקן באומרו: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". ואם כן, זהו פרוש שכולו אהבה – פרוש מהשמיטה הקודמת, שמיטת החסד.

גבורה

הפרוש הבא המובא במדרש שמואל – כולו גבורה. מקומו של הרשע הוא בבית המשפט! ועד שאינך תופס אותו ומביא אותו לבית המשפט – אל תדון אותו. וכידוע, שהיכל הזכות, הוא בית המשפט שבשמים, נמצא בספירת הגבורה. ושוב, עד שלא יעמוד הרשע למשפט בפני בית המשפט, ששם מקומו– אל תדון אותו.

תפארת

הפרוש שכנגד ספירת התפארת מופיע בכמה מקומות ואומר ש"עד שתגיע למקומו" – זה "עד שתגיע לתפארתו וגדולתו". היום אנו דנים לכף חובה – את ראש הממשלה, את שריו ואת כל שאר האנשים החשובים נושאי המשרות. כל אחד מודה, שאותו אדם לפני שנעשה ראש ממשלה, היה פחות או יותר בסדר – אבל מאז שהתמנה למשרתו החשובה – נעשה הוא האוביקט של כל הביקורת. ושוב, ברגע שממנים אדם לתפקיד והוא מתחיל להתפאר ולהיות "גדול" – אזי נכנס בו כזה יצר הרע שאין לשער אותו, "כל שהוא גדול מחברו יצרו גדול ממנו" וממילא, אי אפשר לדון אותו בכלל. וכאמור, הוא אינו נקי כלפי שמיא – ועליך רק לדעת שהגדולה והתפארת הסובבת אותו זה הגורם לנזקים שעושה. ואם כן, עד שלא תגיע ל"מקום תפארת גדולתו" – אל תדין אותו.

נצח

נסיונות – פרוש פשוט המובא פעמים רבות – קשור לנצח. ראית אדם שעשה עברה – וכידוע שכל חטא שעושה האדם אינו אלא נסיון. כלומר, העמידו אותו בנסיון – אך הוא לא עמד בנסיון אלא נפל בנסיון וחטא. ואם כן, נראה אותך! האם אתה תעמוד באותו נסיון – שחברך נפל בו?  אם תעמוד בנסיון ותצליח – אזי הגעת למקומו וממילא אתה יכול לדון את החבר. אבל כל זמן שלא עברת אותו נסיון ממש – אינך יכול לדון אותו. כלומר, שכל זמן שלא ניצחת במקום שהוא הפסיד, נכשל – אינך יכול לדון אותו. ואם כן, זהו פרוש פשוט המכוון כנגד ספירת הנצח.

כסניף לפרוש זה יש להביא את פרושו הידוע של הבעש"ט על "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". כל מה שרואים אצל הזולת דבר שאינו טוב – עברה שמישהו עושה – הרי שקודם עלי לחפש דבר זה ולמצוא אותו אצל עצמי. רק אחרי "הוֹכֵחַ" – שאני מוכיח את עצמי ועושה תשובה על הדבר זה בעצמי – רק אז "תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", רק אז אני יכול להוכיח את החבר. ואם כן, בזה שאני מוצא אצל עצמי את הנסיון שלו – וגם עומד בנסיון הזה, ביני לבין עצמי – רק אז אני יכול לדון אותו. והענין הוא כדברי הבעש"ט – שהקב"ה עושה חסד עם האדם בזה שמראה לו בגסות אצל החבר – את מה שנמצא אצלו בדקות שבדקות. וממילא, אם איני עומד בנסיון עלי להוכיח את עצמי ולשוב בתשובה – ועד אז אין לי שום זכות לדון את חברי.

הוד

פיקוח נפש – הפרוש כנגד ההוד הוא ע"פ פסוק ממשלי: "לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב". אינך יודע מה זה להיות רעב ללחם – ולכן אל תבוז לאותו גנב "כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב". ואם כן, זהו פסוק נחמד מאד המלמד זכות על כל הגנבים שגונבים, בצר להם, אוכל מתוך פיקוח נפש של עצמם. כמובן שמצבם זה אינו מצדיק גנבה – אבל בכל אופן אומר הפסוק שאין לבוז לגנב שכזה.

ההמשך בפסוק הבא אומר: "וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן". הפסוקים משוים כאן בין גנב לבין נואף – ואומר שלנואף אין תקנה, שהרי מה שקלקל אינו יכול לתקן. לעומתו, אותו גנב יכול לתקן מה שקלקל – "יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן" – ולכן אינו כמו נואף.

ומסבירים המפרשים לגבי אותו גנב הגונב אוכל מפני הרעב – שעד שלא תגיע למידת הצער של הזולת – אינך יכול לדון אותו. כך גם מי שח"ו מאבד עצמו לדעת מתוך מצוקה נפשית וצער שלא יכול היה לעמוד בו – זוכה לחלקו בעולם הבא. ושוב, אסור לדון את האדם אם אינך מגיע למקומו ומכיר עד היכן מגיע צערו הנפשי. פרוש זה הוא בסוד "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית".

אחת הדוגמאות שמביאים חז"ל לגבי "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" – הם דברי איוב שדיבר קצת סרה נגד ה'. ואומרים חז"ל שאסור לדון את איוב – בגלל שאינך מבין באיזה צער עמוק היה שרוי לאחר כל האסונות שפקדו אותו. וכן אנו יודעים שמצות ברכת ה', ההפך של להודות לה' – מקומה בספירת ההוד, כידוע בסוד שבע מצוות בני נח.

יסוד

מאמר חז"ל נוסף על המשנה "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" – מדבר על מנשה מלך יהודה שהיה עובד עבודה זרה. רבי, רבי יהודה הנשיא זלזל קצת בכבודו של מנשה – עד שהופיע לו מנשה בחלום והוכיחו קשות ואמר – שאם אתה היית בדור שלי – היית מרים את שולי גלימתך שלא תפריע לך לרוץ לעבוד עבודה זרה. כלומר, אם אני עבדתי קצת עבודה זרה – הרי אתה, הצדיק, רבינו הקדוש – היית רץ מתוך שיגעון לעבוד עבודה זרה. אין לך שום מושג מה היה כוחו של "יצרא דעבודה זרה" לפני שחז"ל בטלו אותו. ואם כן, זה נקרא  "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", אל תדין את חברך עד שתעמוד על עוצמת היצר הרע של עבודה זרה. וכידוע, שעיקר היצר שייך לספירת היסוד.

מלכות

הפרוש האחרון הוא לכבוד עזרת הנשים שבהתועדות שלנו. כאמור, לגבי מאמרו של הלל הזקן "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" ישנו פרוש חז"ל שמשייך זאת לשלמה המלך ולירבעם. ישנו פרוש חז"ל המשייך זאת לאיוב – לא לדון את איוב. וכן ישנו פרוש של חז"ל המשייך זאת למנשה – לא לדון את מנשה הרשע. ואחרון אחרון חביב – ישנו מאמר חז"ל המשייך זאת לאחאב מלך ישראל – שהיה גם הוא מלך רשע גמור. כתוב בגמרא שאחד החכמים "ירד על אחאב" תוך שהוא מביא פסוקים שונים. בא אליו אחאב בחלום הלילה ואמר לו – "שפל לסיפא דקרא" – קרא גם את סופו של הפסוק ותראה את כתוב שם: "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי הוי' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ". כלומר, אחאב היה רשע – אבל הסיתה אותו איזבל אשתו. ולפי זה, אומרים חז"ל – אל תדון את אחאב עד שתגיע למקומו – ומקומו זו אשתו! ואם כן, אסור לך לדון אף אחד בעולם – עד שלא תתבונן במהות אשתו ובלשון חז"ל – "הכל מן האשה":

"מעשה בחסיד שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידה בנים. אמרו אין אנו מועילין כלום. עמד וגרשה, והלך ונשא אשה רעה, ועשאתו רשע. והלכה היא ונשאת לרשע, ועשאתו צדיק. הוי אומר הכל מן האשה".

ואם כן, על זה נאמר "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" – עד שתגיע לאשתו. וכאמור, אם במקרה אשתו זאת איזבל – אזי אין לדון אותו. לכן היו הרבה חכמים שאיחלו לעצמם אשה רעה – במקום גיהנום. מסופר בחסידות שישנן נשים ששמעו ענין זה ומיד התחילו לעשות לבעליהן גיהנום בעולם הזה – כדי לפטור אותם מגיהנום לאחר מאה ועשרים.

ובכל אופן, זהו הפרוש האחרון על מאמרו של הלל הזקן, "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" – שכנגד ספירת המלכות. וכמובן, שבשביל פרוש זה צריך להיות נשוי כלומר, כל אחד צריך להכנס "לסכנה". ולכן, נאחל לכולם נישואין שמחים – לחיים לחיים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק ב'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s