עשרה דורות

ב. "עד ועד בכלל" ו"עד ולא עד בכלל" ב"עשרה דורות"

כתוב "ויעבֹר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ". יש בפסוק הזה המון רמזים. דברנו על כך שהוא הפסוק ה-יצהר בתורה, הפסוק ה-305 בתורה – זה הקשר בין יצהר לבין שכם. שם כתוב פעמיים "עד", כמו שנאריך להסביר הערב בע"ה שוב (דברנו על זה רבות פעמים, אבל נעמיק בזה עוד הפעם). יש שתי בחינות של "עד" – "עד ולא עד בכלל" ו"עד ועד בכלל". עיקר החידוש של שכם, עיקר החידוש של יצהר ושכם ביחד, החידוש שלנו בכלל, הוא "עד ועד בכלל" – לא להסתפק ב"עד ולא עד בכלל" אלא להתעקש (כמו שהרבי משתמש בביטוי 'עקשנים', צריך להיות עקשן ולהתעקש) על "עד ועד בכלל".

ידוע שיש "עד ועד בכלל" שהוא פחות מ"עד ולא עד בכלל". "עד" זה תמיד לקראת יעד. אם היעד הוא משהו סופי ומוגבל אז לכאורה לא הכי קשה להשיג את ה"עד ועד בכלל". אבל אם היעד הוא משהו אין סופי זה אחרת. משיח הוא יעד אין סופי, מה הכוונה? יעד שלא מתאים לטבע בכלל, לא מתלבש בהנחות של העולם הזה. זה כמו חלום, שלכאורה לגמרי לא מתאים לתנאים של המציאות, כלומר שהיעד הוא בכלל לא מציאותי. על יעד כזה אומרים שהוא אין סופי – אולי הוא באיזה מקום, אבל אין סוף רחוק מכאן, לא במציאות שלנו. כדי להגיע ליעד אין סופי צריך ללכת אין סוף, והיות שאנשים מוגבלים ולא יכולים ללכת עד אין סוף אומרים שהיעד הזה הוא יעד של "עד ולא עד בכלל". "עד ולא עד בכלל" במובן הזה הוא יותר – אתה הולך והולך והולך, רק שלא יכול להשיג את הסוף כי אין ליעד סוף. אז זה יותר מ"עד ועד בכלל" של יעד סופי. אבל ביאת המשיח, לא לקראת ביאת משיח אלא ביאת משיח, זה "עד ועד בכלל". עד עכשיו – ולא עד בכלל – משיח היה "עד ולא עד בכלל". אבל כשיבוא המשיח במהרה בימינו זה יהפוך ל"עד ועד בכלל", כמבואר באריכות אצל רבי אייזיק מהומיל.

זה גם קשור לכך שהיום "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", אבל כשיבוא המשיח יהיה העולם מקומו, כי הבלי גבול יתלבש בתוך הגבול לגמרי. זה אותו ענין של "עד ועד בכלל" שיותר מ"עד ולא עד בכלל" גם כשהוא לקראת האין סוף. כלומר, שהאין סוף יתלבש לגמרי בתוך הגבול. זה בחינת רבי, כמו שרבי הלל אומר שמתנגד זה גבול וחסיד זה בלי גבול ורבי זה בלי גבול בגבול. זה גם בחינת "עד ועד בכלל", וגם שהעולם הקטן של אותו צדיק – שהוא בחינת רבי – זה "העולם מקומו". זה כמובן גם היעד של בית המקדש, "ועשו לי – לעצמותי – מקדש ושכנתי בתוכם", שהבלי גבול האמיתי ישכון בתוך מקום מוגבל, שזה בית המקדש. אפשר לומר שביאת משיח זה "עד ועד בכלל", זה הראש של ביאת המשיח, מה שרוצים. אנחנו עדיין ב"לא עד בכלל" אבל רוצים שיהיה כבר "ועד בכלל", שמשיח יבוא. בנין בית המקדש זו הבחינה המקבילה של "העולם מקומו". עוד פעם, אלו שתי בחינות של אותו ענין – זה משיח ו"משיח בונה מקדש". קודם צריך להיות "עד ועד בכלל", שזה משיח, ואחר כך "משיח בונה מקדש" שזה "העולם [המוגבל] מקומו [של האין סוף]".

אז מה אמרנו? התחיל מגימטריא, ש"נכומלךמצרים" = "מקוםשכם". כנראה שכל הסודות האלה קשורים לשכם. אנחנו כאן נדרוש את הגדולה ואת הענין המיוחד של שכם.

כתוב שיש עשרה דורות מאדם עד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסים ובאים עד שהביא עליהם את מי המבול. אחר כך עשרה דורות מנח עד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסים ובאים עד שבאה אברהם אבינו וקבל שכר כולם. נתבונן במילים "שכר כולם" – רת"ס אותיות שכם. שכם היא מקום מועד לפורענות. אבל יש פורענות רעה ויש פורענות טובה. שכם הוא מקום הכתף, המעבר בין האחור לבין הפנים. שכם היא הכח של "יתרון האור מן החשך", להעביר מהאחור, מהלא-מודע, אל הפנים, למודע. אז יש פורענות שהיא פורענות של חשך, אבל יש "שכר כולם", שכל הדורות האלה שהיו מכעיסים ובאים הם ראש של חשך. פתאום בא אברהם אבינו – לאן הוא בא? איפה הוא קבל את "שכר כולם" של עשרת הדורות האלה? לאן הוא בא? בא לגן עדן לגבות את שכרו? כתוב "עד שבא" – כנראה בא לאיזה מקום – הוא בא לשכם. "ויעבֹר אברם בארץ עד מקום שכם". זו ביאת הארץ – הוא עבר, אבל את מצות ביאת הארץ הוא קיים כאשר הגיע לשכם. כאן בשכם זה המקום שהוא קבל את שכר כולם. איך אני יודע? כי רת"ס של "שכר כולם" זה שכם.

כאן יש רמז מובהק ל"עד מקום שכם עד אלון מורה", פעמיים "עד", כי הרי כתוב "עשרה דורות מאדם עד נח… עשרה דורות מנח עד אברהם". לא רק זה, אלא "עשרה דורות" בעצמו ר"ת עד. יש פה ארבעה 'עד'ים על פיהם יקום דבר שאת "שכר כולם" מקבלים בשכם. שוב, אם כולם מכעיסים ובאים איזה שכר מגיע להם? יש על זה שיחה של הרבי (לקו"ש חט"ו עמ' 70 ואילך), שאומר שיש הבדל בין עשרת הדורות הראשונים לעשרת האחרונים. לעשרת הדורות הראשונים כלל לא מגיע שכר אלא מבול. לעתיד לבוא גם יגיע להם מבול – "דעה את הוי' כמים לים מכסים" (השכר שלהם הוא עכשיו, יחוד התורה והמדע). אחרי עשרה דורות הגיע המבול, ובינתיים לא מבינים את השכר שיש בזה – יודעים שהמבול בא לטהר את הארץ, אבל לכאורה זה לא דומה ל"שכר כולם" של הדורות האחרונים. המקום הראשון של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" מתחיל בשכם, העולה "כמיםליםמכסים", זה מתחיל בין הר עיבל להר גריזים (כמו שהסברנו הרבה). זה גם המקום שאברהם אבינו מקבל "שכר כולם". שוב, עשרה דורות ראשונים הם ג"ק הטמאות לגמרי, כך כתוב, לכן אין כל כך ענין שמישהו יבוא ויטול שכר כולם. אם כי שלפי פנימיות ה"שכר כולם" הולך על כל העשרים דורות (גם ר"ת עד; אלף דורות זה לא עד, אלא "ואד יעלה מן הארץ", עד זה "עשרה דורות" או "עשרים דורות").

יש שאלה בפשט, שפלא שכמעט אף אחד לא מתייחס אליה, רק שורה אחת בתוי"ט על המשנה. "עשרה דורות מנח עד אברהם" זה לא עשרה דורות – אם כוללים גם את נח וגם את אברהם זה 11 דורות. ב"עשרה דורות מאדם עד נח" זה עשרה דורות כולל שני הקצוות, אדם ונח. אז מה זה עשרה דורות מנח ועד אברהם? צריך לומר משם ועד אברהם. אם זה משם בן נח זה באמת עשרה דורות, כמו עשרה דורות מאדם עד נח. כאן זו דוגמה יפהפיה בחז"ל שחייבים לדרוש את זה לצדדים, כך אומר התוי"ט (בלי להשתמש בביטוי ההלכתי הזה, אבל זה הביטוי). אומר שבאמת עשרת הדורות השניים זה לא מנח אלא משם, אז למה אני אומר מנח? היות שסיימתי עם נח אני מתחיל עם נח. כך הוא כותב. לענ"ד, אם כי שיכול להיות שמה שהוא אומר זה פשט באיזה מקום, אבל הרבה יותר נח לנו לדרוש את זה:

יש רמז ב"אלה תולדֹת נח נח" שתולדות זה דורות של נח. חז"ל אומרים שנח ראה שני עולמות. במבול המזלות לא שמשו (מה הפירוש על פי מדע זו שאלה טובה, שאכ"מ), בכל אופן בשנת המבול הטבע יצא לשנת שבתון. אחר כך אמרו לו "לא ישבתו", שאין יותר שנת שבתון. נח היה לפני המבול וגם אחרי המבול, אז הוא ראה שני עולמות. אדם הראשון התחיל את החיים שלו לא על רגל ימין, כידוע, שהוא אכל מעץ הדעת. גם נח – "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלֹה". "ויחל" זה שהתחיל עולם אחר, וגם התחיל לא טוב. כנראה שלהתחיל עולם זה לא פשוט. שני אלה שהתחילו עולם לא עלה בידם על הצד הטוב ביותר. אדם התחיל ונפל, וגם נח התחיל עולם וגם נפל. גם אצל רבי אייזיק סוד ההתחלה הוא אחד מהסודות העמוקים, במאמר מצה וכוסות – זה עיקר הווארט שהוא מסביר באותו מאמר, מתחלה ועד סוף, סוד ההתחלה. בכל אופן, מה רצינו בזה? שמוצדק ביותר לחלק את חיי נח לשנים, ושהוא נספר גם בדורות האלה וגם בדורות האלה.

מה ההוכחה שהמשנה מתכוונת לפירוש שלנו ולא לפירוש התוי"ט? כי כתוב במשנה "עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול", אז עשרת הדורות הראשונים נגמרו עם המבול. בפירוש כתוב שהסיפור של עשרה דורות נגמר לא בכי טוב, עד שהביא עליהם את מי המבול, ובזה נסתיימו ה"עד" הראשון. אבל נח אחרי המבול חי עוד 350 שנה, שזה דור רציני – "אלה תולדֹת נח נח" – אז בהחלט מסתבר לומר על דרך הפשט שעכשיו מתחיל דור חדש מנח. כלומר, הדור העשירי משמש לכאן ולכאן. זה על דרך החקירה בקבלה אם המספר עשר שייך לאחדים או לעשרות. המספר עשר הוא כמו המלכות. יש מי שאומר שאם אתה מוציא את העשר מהיחידות ומצרף את העשר לעשרות אתה מקצץ בנטיעות, אתה מוציא את המלכות מעולם האצילות. בכל אופן, יש בקבלה גם את זה וגם את זה. כאשר המלכות יורדת להיות "ראש לשועלים" היא יוצאת מכלל היחידות והיא עכשיו נחשבת כראשון בין העשרות. אם כן העשר, הדור העשירי, עולה לכאן ולכאן. יש מה שהוא מסיים את עשרת הדורות הראשונים ויש מה שהוא מתחיל את עשרת הדורות הבאים אחריהם.

לפי זה ב"עשרה דורות מנח ועד אברהם" אברהם הוא הדור האחד עשר. צריך לומר שזה הסוד של המשנה, שמתכוונת בדווקא לומר ש"עד אברהם" היינו "עד ולא עד בכלל". היות שאברהם הוא "לא עד בכלל" לכן הוא יכול לבוא ולקבל שכר כולם. בעשרה דורות הראשונים, שהם "עד ועד בכלל", כי הכל מוגבל – "עד ועד בכלל" שהוא למטה מה"עד ולא עד בכלל" – היות שכולם מכעיסים ובאים אין מי שמחוץ להם שיכול לבוא ולקבל את שכר כולם, אבל אברהם, בהיותו מקיף (כמו סוד ה"לבֹנה זכה" ב-יא סממני הקטרת, שמקיף עליהם מבחוץ), הוא לא אחד מהם (כי "עשרה דורות מנח ועד אברהם" הוא "עד ולא עד בכלל") לכן הוא יכול לבוא ולקבל שכר כולם. איפה? בשכם.

מה למדנו כאן? נסיים את החלק הזה עם עוד רמז חשוב: עיקר הסוד כאן שיש נח ויש נח, יש "עשרה דורות מאדם עד נח", זה נח אחד, ויש "עשרה דורות מנח ועד אברהם" זה נח שני. כמו שגם בזהר כתוב שנח זה נייחא דרוחא – נחת רוח – ויש נחת רוח למעלה ונחת רוח למטה. זה כמו סוד העשרה, המלכות, כל זמן שהיא "זנב לאריות" היא למעלה, ביחידות, אבל ברגע שהיא יורדת את המסך שבין העולמות להיות "ראש לשועלים" היא כבר ירדה והיא בעשרות, לא ביחידות. אז יש נח למעלה, ביחידות, יש נח למטה, בעשרות. גם זה עשר וגם זה עשר – זה הדור העשירי וזה הדור העשירי. זה לא דור שהוא מספר אחר. אמרנו שמצד אחד זה שני דורות, אבל זה שני דורות עם אותו מספר – זה דור העשירי וזה גם דור העשירי, רק שזה דור העשירי "זנב לאריות" וזה דור העשירי "ראש לשועלים". מזה הרווחנו הרבה מאד דברים. הבנו שהיות שהנח השני מנח עד אברהם זה כבר עשרות.

איזה עוד רמז עמוק מאד כאן? על פי פשט כשאני מונה את דורות עולם אני מונה אותם לפי מספר סדורי – זאת אומרת ששם הוא הדור ה-11, זה פשט, וארכפשד הוא הדור ה-12 ושלח ה-13 ועבר ה-14, וכך הלאה עד אברהם אבינו שהוא הדור ה-20 (תרח הוא הדור ה-19). אבל כאן יש רמז איך מחשבים את הגימטריא הרגילה של האותיות. יש גם גימטריא של מספר סדורי. מה האות ה-11? כ. למה אין קוראים אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב, ותו לא? אחד ההסברים שכתוב הוא שיעקב אבינו הוא הדור ה-22, שבזה נשלמו כב אתוואן דאורייתא. כל דור זה אות. עשרה דורות הראשונים זה האותיות מ-א עד י, זה גם סוד הספירות. אחר כך זה גם גילוי מילתא שכל הסדר, עד אברהם ועד "כי ביצחק יקרא לך זרע" הכל לפי סוד האותיות, כב אותיות היסוד בלשון ספר יצירה, הכל "צדיק יסוד עולם". גם לפי המספר הסדורי של הדורות וגם לפי המספר הרגיל, כלומר שהדור ה-11, של שם, חוץ מזה שהוא 11 יש לו גם ערך של 20 – זה כבר חיבור מובהק בין שם לאברהם – ואח"כ ל, מ וכו'. זה שיש נח אומר שנח מתחיל סדרה חדשה, לא של יחידות אלא של עשרות (זה ה-י השניה).

מה יצא לנו מזה? שלשם שייכת האות כ – גם לפי המספר הרגיל וגם לפי המספר הסדורי. "והכנעני אז בארץ", כותב רש"י "שהיה הולך וכובש את הארץ מבניו של שם". הפעם הראשונה שה' מבטיח את הארץ לאברהם אבינו זה בשכם. הפסוק הבא אחרי "ויעבֹר אברם בארץ וגו'" הוא "וירא הוי' אל אברם ויאמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת". מה רש"י אומר? שהיות ש"והכנעני אז בארץ", שאברהם רואה שהכנעני כובש את הארץ מבניו של שם – שנח הנחיל את הארץ לבניו של שם – אז הקב"ה אומר לו שאתה משם ואני עתיד להחזיר את הארץ לבעליה האמיתיים, ואתה עומד במקום שם. צריך קצת לשים לב שההבטחה הראשונה של הארץ לאברהם היא לא בזכותו, לפי רש"י, אלא שכאילו 'במקרה' אתה מבניו של שם (יש לו עוד בנים, יש לך זכות, אבל אתה מבניו) ובגלל שהארץ שייכת לשם היא תחזור אליך. זו לא קביעה של ה', אלא נח קבע שהארץ היא לשם וזרעו, והקב"ה מכבד את הצואה של נח. עכשיו כנען הולך וכובש את הארץ מתחת בניו של שם, ואני בוחר בך אברהם שאתה תקבל את זה בחזרה ובזה תתקיים הצואה של נח. פלאי פלאים רק לחשוב על הפשט.

כתוב – זה ווארט מאד חשוב מהרוגאטשובר, והרבי תמיד מביא את זה (גם בשיחות על הפרשה, וכדלקמן) – שהיורש עומד במקום המוריש עד שהוא הוא עצמותו. לכן "ירושה אין לה הפסק" (בעוד "מתנה יש לה הפסק"). רק שנבין את הפשט, משהו מאד חשוב: המוריש לא יכול לומר ליורש שלו שהחפץ הזה לך בתור ירושה ואחריך, כשתמות, יעבור לפלוני, כי "ירושה אין לה הפסק". אבל אם מישהו נותן מתנה ואומר שהמתנה לך ואחריך לפלוני, כשתמות יעבור למישהו אחר, זה תופס – "מתנה יש לה הפסק". כתוב בספרי הדרוש ש"מתנה יש לה הפסק" ר"ת מילה – זו הדרגה הנמוכה במילה, כפי שבע"ה נסביר, אבל "ירושה אין לה הפסק". איך שהרוגאטשובר מסביר ש"ירושה אין לה הפסק" בגלל שהיורש הוא הוא המוריש. יוצא מכאן שאברהם אבינו הוא הוא שם – הוא כאן עומד ומקבל את הירושה משם. איפה? בשכם. "הכנעני אז בארץ" – נכנס לתוך שם, זה ה-כ שבתוך שכם. שכם הוא המקום שהכנעני נכנס לתוך שם, והולך וכובש את הארץ משם. אבל ה-כ הזאת היא היא האות של שם בעצמו, לפי הדור שלו. "עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כולם". רק הרו"ס זה שם, אבל הרס"ת זה שכם, התוך זה כ.

זה רק היה חימום עד עכשיו. אם סופרים פעמיים את הדור של נח, אז במקום להיות הדור ה-מט יאשיהו הוא כבר שער ה-נ, "לך", "לך לך" – מהדור הראשון של אדם לדור האחרון של יאשיהו.

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק ה'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s