תיקון האדם בימי הספירה (מ"חביב אדם" ל"חביבין ישראל" במעגל השנה)

בע"ה

כ"א אייר תש"ע – בית ספר לתורת הנפש (ת"א)

צהרים טובים. אנחנו עכשיו בתקופת ספירת העומר, כהכנה לחג שבועות, "זמן מתן תורתנו". בתחלת השבוע חגגנו את לג בעומר. זה כבר קשור למ"ת – כתוב שזה "מתן תורה של פנימיות התורה". תורת הנפש, מה שנלמד כאן, קשור בעיקר לפנימיות התורה – שצריך להבין לעומק את נפש האדם. לכן אפשר לומר שהחג של תורת הנפש זה לג בעומר, החג של רשב"י. עכשיו אנחנו בין לג בעומר לשבועות. יש בחסידות (ד"ה "שיר המעלות לדוד הנה מה טוב" תשכ"ב הערה 6, סה"מ מלוקט ח"ד עמ' רנא), על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", ש"שבת אחים" זה ה'ווארט', ה'תנאים', שעושים החתן והכלה ב-לג בעומר, ואחר כך "גם יחד" זה היחוד ממש – הנישואין. בזמן חז"ל זה קידושין ונישואין. שבועות זה הנישואין – "יום חתונתו" זה מתן תורה. כל התקופה הזו יש געגועים ליחוד קוב"ה ושכינתיה, לכן כתוב בזהר ששבעת שבועות הספירה זה כמו שבעת הנקיים שהכלה סופרת לחתונה. עד לג בעומר זה ברעותא, רצון פנימי, געגועים פנימיים של הלב, אבל לפי מה שכתוב בחסידות זה כבר יורד מ"רעותא" ל"מילולא" – זה 'ווארט', יושבים ליד שולחן ועושים התקשרות עם מילה. בזמן רבותינו זה היה הקידושין – כאשר הקידושין והנישואין היו בשני תאריכים – זה גם 'ווארט', "הרי את מקודשת לי", ויש גם מעשה, נתינת טבעת. אבל היחוד ממש, הנישואין ממש, זה בחג מתן תורה, בשבועות, זה מעשה היחוד ממש – "עובדא".

שוב, הקשר בין חתן וכלה מתחיל בפסח – "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", אז הכלה הולכת קצת 'על עוור' אחרי החתן שלה, אחרי האהוב שלה. ב-לג בעומר זה מתחיל להתממש ולהתגשם, ותכלית ההתגשמות בפועל ממש – ב"עובדא", במעשה – זה בשבועות. ככה דורשים "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים" – שה"אחים", הרעים האהובים, החתן והכלה, יושבים ועושים ווארט – ו"גם יחד" ("גם" זה ריבוי) רומז ליחוד ממש, זמן מתן תורה. למה דווקא הפסוק הזה? כי כתוב שרשב"י, בעל ההילולא והשמחה של לג בעומר, דרש את הפסוק הזה. לכן זה פסוק שקשור ל-לג בעומר, כמו "גל [אותיות לג] עיני ואביטה נפלאות מתורתך". כתוב שבזמן שהעולם היה צריך גשם – גם הגשמה והתגשמות, סימן אהבה בין החתן והכלה – רשב"י לא היה צריך אפילו להתפלל, רק פתח ואמר דרוש על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" וירדו גשמי ברכה, הענינים התחילו להתגשם בפועל ממש, "גשם נדבות תניף אלהים".

בתקופה הזאת האדם צריך לתקן את האדם שבו – זה יהיה הנושא שלנו היום. ספירת העומר מתחילה מהקרבת קרבן העומר שמביאים מהשעורה, מאכל בהמה, שם בן בגימטריא בהמה בלשון הקבלה, וצריך לבוא שם מה – העולה אדם – ולהתייחד עמו. צריך יחוד של "אדם ובהמה תושיע הוי'", האדם צריך לתקן את הבהמה, וכל זה כדי שנזכה לשם המיוחד שלנו – ישראל. זה רמוז גם בפרקי אבות. בתקופה זו נוהגים לומר פרקי אבות, דבר שגם קשור למאחז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה" (דרך ארץ זה להיות 'מענטש' באידיש), ולפני שמקבלים תורה צריך קודם כל להיות בני אדם. בכל הנוגע לבית ספר שלנו, לתורת הנפש, רוב הבעיות הם בזה. יש יהודים שיש להם תורה, אז למה יש בעיות? כנראה שלא תקנו את הפן האנושי שלהם, את ה"דרך ארץ קדמה לתורה". עוד לפני שמקבלים את התורה צריך להיות בן אדם, 'זיי א מענטש', וצריך להבין מה זה אדם. זה יהיה הנושא שלנו היום. הזמן הכי טוב להבין מה זה בן אדם, "דרך ארץ קדמה לתורה", קודם בן אדם ואז לזכות לשמנו המיוחד – ישראל. "אתם קרויים אדם", אבל כדי לזכות לשם ישראל צריך להיות קודם אדם כפשוטו. הזמן הכי מתאים לזה הוא ספירת העומר.

אחת המשניות בפרקי אבות – משנה שאמר רבי עקיבא, הכלל הגדול בין התנאים, עמוד התווך של התורה שבעל פה (כמו שמשה רבינו הוא העמוד של תורה שבכתב), שגם אמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (קשור גם לתיקון של לג בעומר) – אומרת "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר 'בצלם אלהים עשה את האדם'". אולי בין כל המשניות, זו המשנה הכי חשובה שקודם צריך להיות אדם – יש ענין ובחינה של אדם – ורק לאחר מכן באים לישראל. כי רק אחרי "חביב אדם" נאמר "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום [משהו נוסף על אדם], חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר 'בנים אתם להוי' אלהיכם". אחר כך עוד בחינה של ישראל, עוד שלב – "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה, חבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'".

על פי פשט השלב האחרון כאן, "שניתן להם כלי חמדה", זה מתן תורה. אם כן, משנה זו רומזת במפורש למתן תורה – "כי לקח טוב נתתי לכם". בארבע לשונות של גאולה – והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי – כתוב ש"ולקחתי" רומז למ"ת, על פי אותו פסוק, "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". לפי זה אפשר להתבונן שאולי יש כאן סדר של זמן בלוח השנה שלנו, שקודם יש "חביב אדם שנברא בצלם", אחר כך "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" ולבסוף "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" במ"ת על הר סיני. במ"ת היה בטול הגזרה ש"עליונים ירדו למטה" ב"וירד הוי' על הר סיני" ו"תחתונים יעלו למטה", "ומשה עלה אל האלהים" – החידוש העיקרי של מתן תורה שהעליונים והתחתונים נפגשו, זה היחוד הממשי ב"עובדא" של החתן והכלה, הקב"ה ואנחנו, "גם יחד".

שוב, אם בפירוש "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" זה מתן תורה, אז מה יכול להיות בלוח השנה ה"חביב אדם"? אפשר לומר שזה בריאת האדם בצלם אלקים, שהיתה בראש השנה. אפשר לומר שהשלב הזה, התיקון הזה של "חביב אדם שנברא בצלם", הוא תיקון מיוחד של ראש השנה – היום בו האדם נברא בצלם. אחר כך כתוב "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, שנאמר 'בנים אתם להוי' אלהיכם'" – מתי זה? אפשר לומר שכמו שיש ר"ח תשרי, ראש השנה, יש גם ר"ח ניסן, עליו כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים". כמו שראש השנה הוא ר"ה לכל מלכי העולם, כולל מלכי או"ה – שבגדול כולם תחת הכותרת "אדם", כולם בני אדם הראשון – אבל ר"ח ניסן הוא ר"ה למלכי ישראל, ולא רק למלך אלא לכל יהודי. כל יהודי הוא מלך ובן מלך – כך כתוב בגמרא. אפשר לומר ש"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום זה כבר "החדש הזה לכם ראש חדשים". ואחר כך השלב השלישי, "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה", זה מתן תורה – "תעבדון את האלהים על ההר הזה", תכלית יציאת מצרים ("משה קבל תורה מסיני").

אמרנו שיש שלשה שלבים במשנה – "חביב אדם", "חביבין ישראל", "חביבין ישראל" – זה מיד אומר לנו הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל (בחינה של חש ושתי בחינות של מל). אדם בשרש זה לשון דומיה – להיות אדם זה קודם כל היכולת לשתוק. זה חידוש, כי האדם הוא מדבר, אבל לפני שהוא מדבר צריך לדעת איך לשתוק לפני ה' – "לך דומיה תהלה אלהים בציון", "דום להוי' והתחולל לו" (תיכף נסביר יותר). אחר כך, זה שאנחנו "בנים למקום" זה מל לשון ברית מילה, ו"שניתן להם כלי חמדה" זה הכח להמתיק את המציאות ממש – זה ה"ישראל" השני. יש כאן דוגמה יפהפיה של חש-מל-מל, אדם-ישראל-ישראל. אבל בלימוד שלנו הכל מתחיל מהכנעה – אם אין את הדרך ארץ, את תיקון האדם שבי, ודאי לא אזכה לגלות את הישראל שבי, וכל שכן את פעמיים ישראל שבי, "כפלים לתושיה" של ישראל שבי.

אם כן, אמרנו שאפשר לראות את ה"חש", את ה"חביב אדם", כראש השנה, בו נברא האדם בצלם. אחר כך "חביבין ישראל" אולי זה ר"ה למלכי ישראל, "החדש הזה לכם" – חדש ישראלי, ראשית התנוצצות היחוד, 'אור ישראל'. היות שאנו בנים הקב"ה מוציא את בנו מגלות מצרים. אם לא היינו בנים למקום הקב"ה לא היה כל כך דואג להוציא אותנו ממצרים. היות שאנחנו הבנים שלו, בנסים ובנפלאות הוא מוציא אותנו מכל המיצרים, מכל הבעיות הנפשיות שלנו. בסוף "תעבדון את האלהים על ההר הזה" – צריך להגיע להר סיני, שם נקבל את כלי החמדה, את התורה, שנותנת לנו כח ליישם את היעוד האמתי שלנו בעולם, לא רק להיות בנים לה' אלא "לתקן עולם במלכות שדי".

אבל אפשר לצמצם את זה: בריאת האדם בר"ח תשרי היא לפי דעת רבי אליעזר, אבל לפי רבי יהושע "בניסן נברא העולם" והאדם נברא בר"ח ניסן. כלומר, ר"ח ניסן יש בזה בחינה של ישראל, אבל גם בחינה של "אדם", כדעת רבי יהושע. לפי זה אפשר לומר שישראל שנקראו בנים למקום זה בחג הפסח, כמו שאמרנו קודם שהקב"ה – האבא – פודה ומציל את בנו מעוני מצרים, מגלות מצרים. זו גם אהבת חתן לכלה העתידה, "לכתך אחרי במדבר", וגם אהבת אב לבן, שהביטוי והסימן הגלוי לו הוא יציאת מצרים. אחר כך, שוב, ה"כלי חמדה" עדיין חל על חג השבועות.

אפשר אולי לצמצם עוד יותר, שהכל בתוך ספירת העומר, בתוך עבודת ההכנה למתן תורה, והוא כמו שפתחנו – שכל תקופת ספירת העומר, שמתחילה מהיום השני של חג הפסח, היא לתקן את ה"אדם" שבי. שהאדם שבי גם יתחבר ויתקן את הבהמה שבי – "אדם ובהמה". אם כן, ספירת העומר כולה היא בחינת אדם. מי שמכיר קצת כוונות של האר"י הקדוש יודע שכל יום כאשר סופרים את ספירת העומר צריך לכוון בשם הקדוש שהוא בגימטריא אדם, שם מה בקבלה. כל ספירת העומר זה שהאדם יבוא ויתקן את הבהמה, אבל צריך לגלות את האדם – זה הולך להיות הנושא שנפתח עוד, בע"ה.

יש עוד יום חשוב בספירת העומר שלא הזכרנו – פסח שני, חג בתורה. מוסר ההשכל של פסח שני הוא 'אין מקרה אבוד', תמיד אפשר לתקן. זה מוסר מאד חשוב בתורת הנפש. אם מישהו הוא יועץ ומחנך – זה מוסר מאד חשוב, באיזה מצב שאתה לא נמצא אפשר להתרומם ולהשתקם. מסר זה, שהוא יסוד היסודות, הוא המסר של פסח שני – שגם מי שהיה טמא, או בדרך רחוקה, וגם אם זה היה "לכם", מרצון, שנפל והתרחק במזיד – תמיד אפשר לקום. "כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך הוי' אור לי". המסר הזה הוא פסח שני.

פסח שני קשור גם לצדיק – הוא ההילולא של רבי מאיר בעל הנס. כמו ש-לג בעומר הילולת רשב"י – הם שני התלמידים הכי גדולים של רבי עקיבא. לרבי עקיבא היו חמשה תלמידים חשובים אחרי שמתו כד אלף הראשונים, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, לא היו 'מענטש' (היו תלמידי חכמים גדולים, אבל כנראה שהיה חסר להם במענשליכקייט, לא היו בני אדם, ולכן מתו כולם) – ופסקו למות ב-לג בעומר, זו הסיבה על פי פשט שחוגגים יום זה – אחר כך רבי עקיבא סמך חמשה תלמידים עיקריים מהם יוצאת כל התורה שבעל פה (והוא, ר"ע, הכלל הגדול). חמשת התלמידים עצמם הם כנגד הנרנח"י – חמש דרגות הנשמה, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה – של רבי עקיבא עצמו. שני הגדולים ביניהם – החיה-יחידה של ר"ע – הם רבי מאיר ורבי שמעון. ימי ההילולא שלהם סמוכים – קודם רבי מאיר, בפסח שני, כט לעומר, ואחר כך (בתוך ההיקף, בתוך השבוע) יש את לג בעומר, הילולת רשב"י. יש המון דברים מיוחדים של רבי מאיר. הוא רבי מאיר בעל הנס, כשאדם נמצא בצרה נותנים צדקה ואומרים "אלהא דמאיר ענני". כך מקובל בעם ישראל – לא אומרים משה רבינו, לא אברהם אבינו, לא רבי עקיבא, לא משיח (אולי זה כן משיח…), אלא רק משום מה "אלהא דמאיר ענני". אז יש לו זכות מיוחדת, שהוא מציל אנשים מצרות. גם על רבי שמעון כתוב שהוא מציל את הלחוצים – מי שהוא לחוץ כדאי לו להתקשר לרבי שמעון. אבל כל צרה שלא תבוא לעולם – "עת צרה היא ליעקב", גם צרה של הכלל וגם של הפרט, וביחס לפרט צרה יותר גשמית ובעיקר צרה יותר פנימית, צרה נפשית – אותו צדיק שהכי מסוגל לעזור בנושא הזה הוא רבי מאיר. ושוב, היום שלו זה פסח שני.

אחד הדברים הכי חשובים שהוא אמר – במחלוקת על שאר החכמים – ששאר החכמים אומרים שיש מצב שאנחנו נקראים עבדים לה', כאשר לא עושים רצונו של מקום, וכאשר עושים רצונו של מקום נקראים בנים. לכן בראש השנה, למשל, כל הזמן פוסחים – "אם כבנים אם כעבדים". מבקשים רחמים, שאם אנחנו במצב טוב, של בנים, ודאי שתענה, וגם בוכים ומתחננים שאם לא זכינו להיות בנים אלא גם עבדים – בכל אופן תרחם עלינו. אבל בא רבי מאיר ומחדש משהו נפלא – "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים". אין כזה דבר שעם ישראל נקראים רק עבדים – תמיד בנים. מצד הגברא שלי אני צריך לחשוב שאני עבד של ה', ויש בזה מעליותא, אבל העבד מול הבן – שזה לגריעותא – לא צריך לבוא בחשבון כלל וכלל.

המסר של פסח שני הוא שאין אף פעם אבוד. לאן שלא תפול – יש תמיד תקוה טובה לצאת מה'ברוך' שלך, בין בגשמיות ובין ברוחניות. מי יכול להיות בטוח ש"אין אבוד"? עבד לא יכול להיות בטוח, כי אם העבד מורד ברבו יש כל מיני דרכים שהרב-האדון יכול להפטר מהעבד – לא צריך עבד מרדן. אבל בן, אפילו אם הוא מורד באביו – אפילו אחד כמו אבשלום, המקרה הכי קיצוני בתנ"ך – האבא אף פעם לא יזרוק את הבן. לכן, אם "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" זאת אומרת ש"אין אבוד". בין אם אני בסדר ובין אם אני לגמרי לא בסדר אני בן של ה', ועל זה אני בוטח ש"אין אבוד". לכן יש איזה אור גדול שמאיר בפסח שני של "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". כללות ספירת העומר זה להיות אדם, אבל יש את היום המיוחד של רבי מאיר – פסח שני – שההלכה שלו בתורה אומרת ש"אין אבוד", וזה קשור למאמרו של רבי מאיר ש"בין כך ובין כך אתם קרוים בנים". לכן, בתוך ספירת העומר גופא, זה ה"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום".

אמרנו כבר בהתחלה ש-לג בעומר הוא כבר מתחיל להיות מתן תורה. לא רק שהוא מתחיל להיות מ"ת, אלא שהוא המ"ת של "נשמתא דאורייתא", של פנימיות התורה – הוא האש של התורה. לכן מדליקים אש לכבוד רשב"י, המסמלת את פנימיות התורה – אש שלא מזיקה, לא שורפת, אלא רק מחממת. כתוב בספרים שכאשר עומדים ליד מדורת לג בעומר צריך לעמוד מספיק קרוב כדי להתחמם מהאש. מי שזוכה להתחמם מהאש של לג בעומר זו רפואה לכל השנה כולה. בחום האש של רשב"י הכל מתרפא. בכלל חדש איר זה ר"ת "אני הוי' רופאך", ואחת הסגולות להתרפא זה החום ממדורת לג בעומר, האש של רשב"י. זה כבר מתחיל להיות מ"ת.

אם נחזור לדרוש בחסידות – מהרבי הקודם – ש-לג בעומר זה 'ווארט', "שבת אחים". הכל תחת הכותרת של "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – "שבת אחים" זה הווארט וה"גם יחד" זה הנישואין. מה קורה בין זה לזה? הוא מביא במאמר שאחרי הווארט – ובימי קדם אחרי הקידושין (האמירה של "הרי את מקודשת") – בין הווארט לנישואין, בין לג בעומר למתן תורה (הימים שאנו בהם כעת), העבודה היא שהחתן שולח לכלה סבלונות, מתנות. זה מתחיל ממתנה אחת שהוא נתן לה בווארט – או שהאמא שלו נתנה לכלה בווארט, לפי המנהג – ואחר כך הוא ממשיך לשלוח לה מתנות כל יום. כל יום בין לג בעומר לשבועות צריך לשלוח סבלונות לכלה. החתן זה הקב"ה והכלה זה אנחנו, אז המתנות, השפע, צריכים להיות כל יום. בכל ספירת העומר "יושפע שפע רב בכל העולמות", אבל שפע של סבלונות זה מ-לג בעומר עד מתן תורה. זה לחזק את הענין שה"לקח טוב נתתי לכם" בעצם מתחיל מ-לג בעומר, כי זה כבר מתן תורה, כבר "כלי חמדה". ה"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" מתחיל מ-לג בעומר, ה"בנים למקום" רמוז בפסח שני, וה"אדם" זה כללות תקופה זו. לכן קוראים משנה זו בפרקי אבות בתוך ימים אלה, ואפשר לומר שהיא מסכמת את כל הספירה – הכלל, ה"אדם", ושני פרטים חשובים, פסח שני ו-לג בעומר.

אם כבר אמרנו ענין זה של משלוח הסבלונות מהחתן לכלה בתקופה בין הווארט לבין החתונה נדרוש למה זה נקרא סבלונות: זה לשון נושא-סבל, כמו "משאת". קודם כל, זה רומז שצריכה להיות מתנה רצינית מאד, שצריך סבל בשביל להביא את המתנה, "משאת", בחינת "ישא הוי' פניו אליך". יש ווארט שככל ששולחים יותר סבלונות ממתיקים את כל מה שהכלה עתידה לסבול מהחתן במשך החיים. המתקה זו, הקדמת רפואה למכה, על ידי משלוח הסבלונות [השלמה: הצ"צ כותב בביאורי הזהר – המוזכר לקמן – שבתהו הכלים נשברו כי לא יכלו לסבול את האורות ובתיקון הכלים סובלים את האורות, הכלים זה הכלה והאורות זה החתן, והחידוש של עולם התיקון שהכלה מסוגלת לסבול את החתן, ואז יש שלום בית. היכולת שלה לסבול אותו תלויה בריבוי כלים – צריכים לשלוח לה בסבלונות הרבה כלים, זה פשט]. ושוב, כתוב בפירוש בחסידות שזה הימים האלה, בין לג בעומר לשבועות.

ב. תיקון האדם – הנפש השכלית

כל המהלך עד עכשיו היה הקדמה:

מה שאנחנו רוצים עכשיו לעשות, כדרכנו, זה איזה מבנה – פרצוף – להבין את המושג "אדם". היות שבגדול, בכללות, התקופה הזו היא להיות אדם. אפשר גם לומר שכל בית הספר כאן זה להיות אדם. אם יש למישהו בעיה נפשית זה בגלל שהוא לא תיקן את האדם שבו.

על המשנה "חביב אדם שנברא בצלם" יש הרבה פירושים, שחולקים האם הכוונה ב"אדם" היא לכללות האנושות. יש מפרשים שאומרים שכן, שהיות שכתוב אחר כך "ישראל" סימן שלפני כן "אדם" זה כל האנושות. יש מפרשים שמאד מתקוממים על כך, ואומרים חלילה וחס – כמו רבי חיים ויטאל, למשל, שאומר זאת מאד חריף – שאם כי אדם זה אדם הראשון, היות שעל פי קבלה ה"צלם אלהים" ("חביב אדם שנברא בצלם") היה לאדם עד החטא, וברגע שחטא נעלם ממנו ה"צלם אלהים". כעת כל אומות העולם הן הבנים שלו כמו שהוא אחרי החטא. כל הענין של עם ישראל להחזיר עטרה ליושנה, להיות כמו האדם לפני החטא, ה"אדם" שמופיע בריש ספר דברי הימים – "אדם שת אנוש" – ב-א רבתי.

ספר דה"י, האחרון בתנ"ך, מתחיל ב-א גדולה. הספר הראשון בתנ"ך מתחיל ב-ב גדולה. מבין כד ספרי התנ"ך – זו כוונה חשובה לקראת חג שבועות, בו עיקר תיקון ליל שבועות הוא לומר את תחלת וסוף כד ספרי התנ"ך (ומי שרוצה לקצר, קשור גם לנשים, העיקר זה לקחת תנ"ך ולהגיד פסוקים ראשונים ואחרונים של כל אחד מ-כד ספרי התנ"ך), כד קישוטי כלה בהם מתקשטת הכלה בלילה לקראת ה"גם יחד", היחוד שקורה בעיצומו של יום שבועות – יש ארבעה שפותחים באות גדולה. בכל התנ"ך כל אות גדולה מופיעה פעם אחת, אז יוצא מהכלל שבין כב האותיות הגדולות ארבע הן בראש ספר. ארבעת הספרים – בראשית (הראשון בתנ"ך) ב-ב רבתי, דה"י (האחרון בתנ"ך) ב-א רבתי (מעלת האדם לפני החטא), שיר השירים ("כל השירים קדש ושה"ש קדש קדשים") ב-ש רבתי, ומשלי (עוד ספר של שלמה המלך) ב-מ רבתי (ספרו השלישי של שלמה, קהלת, לא מתחיל באות גדולה). יש הרבה מה לומר על זה, אבל זה לא עיקר הענין שלנו היום – נשאיר את זה כמאמר מוסגר.

אם כן, זה ש"אתם קרוים אדם" היינו שבכח עם ישראל להחזיר עטרה ליושנה, להיות כמו אדם הראשון לפני החטא, ואז מתגלה אצלנו ה"צלם אלהים" – "חביב אדם שנברא בצלם". בחסידות מוסבר שבכל אופן זה לא ישראל, כמו שמוכח מכך שכתוב "חביב אדם" ואחר כך פעמיים "חביבין ישראל" – האדם הוא עוד לא ישראל. אם זה לא כולל גם את הגוים – אם "אדם" זה לא גוי גמור – אבל זה לא ישראל, מה זה? זו תשובה חשובה, ש"אדם" זו הנפש השכלית של ישראל. לא יודע אם למדתן נושא זה כאן בבית הספר, אבל בדרך כלל כתוב שיש ליהודי נפש אלהית ונפש בהמית, אך כשמעמיקים בתיקון יש גם משהו באמצע – נפש השכלית – שעיקר התיקון נעשה על ידו. נפש השכלית איננה "חלק אלוק ממעל ממש", אבל היא גם לא בטבע הבהמה לרדת למטה לארץ – היות שהיא שכל היא גם שואפת למעלה, למושכלות. מה שמחבר את הנפש השכלית לנפש האלקית זו השאיפה למושכלות, לעלות למעלה, ולא השקיעה כמו הבהמה – זו "רוח האדם העולה היא למעלה". לכן היא מסוגלת לקבל מהנפש האלקית ולתרגם לנפש הבהמית על מנת לתקן את הנפש הבהמית – היא המתורגמן. אם כן, עיקר התיקון בימים אלה – לתקן את הבהמה – היא באמצעות הנפש השכלית, ולא ה"חלק אלוק ממעל ממש". ישראל היינו החלק אלוק, "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש", אבל לפני כן צריך לתקן את ה"אדם", הנפש השכלית. כמובן, אם הנפש האלקית איננה מאירה – שהבהמה של האדם מאד שקועה בתוך החומריות והגשמיות של העולם הזה – אז הנה"ב גם סוחבת אחריה את הנפש השכלית.

ג. הסתכלות מתוקנת על האדם – חולשה איננה חסרון

הרגע הזכרנו שיש בתורה אותיות גדולות, ויש גם אותיות קטנות – כל אות מופיעה פעם אחת גדולה ופעם אחת קטנה, וכל שאר אלפי ורבבות אותיות התנ"ך הן אותיות בינוניות. יש מקום שכתוב בחסידות שאות גדולה היא כדי להסתכל על המעלות של יהודי – להגדיל אותן בזכוכית מגדלת. זה גם מאד קשור למי שרוצה לעזור נפשית לזולת – שהוא צריך בכלי העבודה שלו זכוכית מגדלת כדי להגדיל את המעלות של זה שיושב מולי ושופך את לבו ואת צרותיו. צריך לחפש מעלות ולהגדיל אותן – אלה האותיות הגדולות. כשפתאום מתגלה איזה חסרון רציני באישיות אדם זה צריך בכלים שלי גם זכוכית מקטינה – היכולת להקטין ככל האפשר. לא שאני מבטל את החסרון – אם אות זו חסרה מספר התורה הוא פסול – אבל צריך לדעת איך להקטין את החסרון ואיך להגדיל את המעלה.

כך כתוב. אבל זה משהו מאד נדיר – בכל התנ"ך יש רק כב כאלה ו-כב כאלה, ורובא דרובא דרובא אותיות רגילות. מה זה צריך להיות בתור הסתכלות על הזולת על מנת לעזור לו? אפשר לומר שכל המעלות של יהודי – אם מדובר ביהודי – זה גילויים של הנפש האלקית שלו, וכל החסרונות של היהודים זה גילויים של הנפש הבהמית שלו, אבל רובא דרובא זה האדם, שאפילו לא ברורה ההבחנה בינו לבין גוי. כמו שכתוב שקשה להבחין בין גוף של יהודי לגוף של להבדיל גוי, גם לגבי נפש השכלית מאד קשה להבחין. לכן, במדה מסוימת, מי שיכול לתקן את הנפש השכלית של היהודי יכול לעזור גם לגוים ודאי. יש משהו משותף – נפש השכלית זה יכולת השיפוט השפוי. צריך להגיע לאותו מקום בנפש שיש שיפוט שפוי, שאדם יכול לעזור לעצמו, לבחור בין מה שטוב לפניו למה שרע לפניו. צריך לעורר את זה ולחזק את זה. אם כן, רובא דרובא של כל התורה זה הסתכלות על האדם בהיותו אדם. מעלה זה האדם בהיותו אלקי, והאותיות הקטנות זה האדם בהיותו מתדמה לבהמה.

יש הרבה ווארטים כאלה – מובאים בספר "היום יום" – שאם אדם הולך ברחוב ופנוי מכל מחשבה טובה ודבור טוב אז האבן אומרת לו (היום לא שומעים את זה, ולע"ל נשמע) 'מה אתה דורך עלי? אתה לא יותר טוב מבהמה'. אבל יש את ההתיחסות לאדם בהיותו אדם, שזה הרובא דרובא. נקרא לזה היכולת להסתכל על זה שיושב מולי – שאולי בא לקבל עצה טובה ממני – בגובה העינים. זה הפתגם היום – להסתכל בגובה העינים. שגם אני 'הלואי אדם' – מאד מאד קל להפסיד ולקלקל את האדם שבי. ברגע שאני בעצמי מתנהג קצת ביוהרה ח"ו, בהתנשאות, אז אני כבר בהמה. אבל "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – שיש פה שני אדמים, שאני אדם ואתה אדם, ומסתכלים אחד על השני בגובה העינים, ומנסים להבריא את האדם ("אני הוי' רופאך"), שרק אחרי הבראת האדם אפשר להגיע למעלה העיקרית שלנו, "ישראל" – זה הרובא דרובא של כל התורה כולה, של כל האותיות.

נאמר עוד משהו – משפט שיכול להיות גם הכותרת של כל השיעור היום: אם יש לאדם מעלה ויש לאדם חסרון – כך הלשון, שיש מעלות ויש חסרונות – מה יכול להיות באמצע? אמרנו שזה 'אדם', 'נפש השכלית', אבל זה משהו אחר – זה בהשוואה לנפש הבהמית ונפש האלוקית – אבל כעת אני מחפש מושג שיכנס בין מעלה ובין חסרון. איזו מילה יכולה להיות באמצע? אני יכול לומר שדבר שאינו מעלה ואינו חסרון זה הטבע האנושי של האדם – זה נכון, אבל נאמר קצת יותר בחידוד. מה שבאמצע, בין מעלות לבין חסרונות, הם חולשות. כמו שנסביר תיכף, להיות בן אדם זה להיות עם חולשות. מי שאין לו חולשות הוא סופר-מן, ואנחנו לא אוהבים אותו בכלל – הוא לא מענין אותנו כלל וכלל. הוא מלאך, ובן אדם הוא הרבה יותר נעלה ממלאך. אנחנו אוהבים אנשים אנושיים, בני אדם אנושיים, ולהיות אנושי זה להיות עם חולשות.

עיקר הווארט שלנו לגבי עזרה נפשית זו ההבחנה – הבחנה לא פשוטה בכלל – שחולשה זה לא חסרון. הרבה מאד פעמים מי שנמצא במצוקה נפשית זה רק בגלל שהוא מזהה את החולשות שלו כחסרונות, ואז הוא מסכן. אבל ברגע שאת או אתה – העוזר, המשפיע, המחנך – יכול להחדיר ולהסביר שחולשה אינה חסרון, זה יסוד מאד גדול של רפואת הנפש. כמובן שחולשה שמחריפה – כמו כל מצב בינים (מה שנקרא קליפת נגה), שיכול ללכת לכאן ולכאן – היא חסרון. אם אדם מאמין שהחולשה שלי היא חסרון זה יכול להגיע לידי כך. מה זה חסרון? שמשהו חסר, יש לך חור באישיות. אבל חולשה זה לא שמשהו חסר – יש לך משהו חלש. אתה חלש במתמטיקה – זה חסרון? אולי. אז מישהו יבכה ויעזוב את בית הספר כי הוא חלש במתמטיקה. אבל המחנך צריך להסביר לו שלהיות חלש במשהו זה לאו דווקא חסרון.

[השלמה: כל נושא האותיות הגדולות והקטנות הוא השלמה למה שדובר בשביעי של פסח מהרבי הקודם. יש לכאורה קושיא על זה, שהאות הגדולה היא זכוכית מגדלת על המעלות והאות הקטנה זכוכית מקטינה על החסרונות, כי ה-א הגדולה היא של "אדם" והקטנה היא של "ויקרא". הסברנו שה-א הגדולה היא הרגשת מעלת עצמו ולכן הוא נפל. כלומר, הרגשת המעלה שלו היא החסרון שלו, ואילו ה-א הקטנה של משה – תיקון ה-א הגדולה של אדם – היא הענוה שלו, "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". ענוה זה חולשה – מרגיש עצמו פחוּת (בפרט לפי פירוש החסידות, שהסתכל על סוף הדורות והרגיש עצמו נחות ביחס לאמונה הפשוטה של היהודים הפשוטים). מתוך החסרון שלו (הרגשת "מה אנוש כי תזכרנו") משה זוכה למעלה הכי גדולה – "ותחסרהו מעט מאלהים". בכל אופן, רואים שמעלות וחסרונות זה לא פשוט – המעלה יכולה להפוך לחסרון והחסרון יכול להפוך למעלה (האות הקטנה). לכן הכל מתמזג באותיות האמצעיות. לכן יש עוד אפשרות לפרש, שבעצם יש רק שתי בחינות – על דרך חובת הלבבות – שהאותיות הבינוניות זה עצם ההשגה שמעלה יכולה להפוך לחסרון וחסרון למעלה, ולכן כדאי להסתכל בגובה העינים, שוה בשוה. כלומר, זה כמו הבעל שם טוב שכמה שהוא גדול פוחד שמא יפול לפומא דתהומא רבה מחד, ומאידך זה גם העידוד של "כי נפלתי קמתי", שאפשר לקום מהחסרון. זה המצב המאוזן הבינוני, שיש בו מתח. רק מעלה או רק חסרון זה רפוי לגריעותא, אין בזה מתח חיוני. דווקא מה שבאמצע הוא קצת מתוח בין הקצוות, תוך כדי תודעה שכל הענינים בחיים הם דו-סטריים.

עוד ווארט להסברת שלש המדרגות: הרבי הקודם כותב לגבי עבודת התשובה של חדש אלול – "חוש התיקון" של ספר יצירה, כמו שאנחנו מבארים – שצריך לפרק מכונה לחלקים, למיין אותם לחלקים טובים, בינוניים ורעים. את הטובים צריך לחזק, את הבינוניים לתקן ואת הרעים להחליף. מלמטה למעלה – צריך להחליף את החסרונות (זה כבר חור, מקולקל לגמרי – אם זה חסרון, חור, זה "כמאן דליתא", וצריך למלא את החסרון), לחזק את המעלות (מסביר את ה-א רבתי של "אדם", שאם לא מחזקים את הטוב הוא עצמו יכול להפוך להיות סבה ללא טוב, למודעות עצמית מופרזת, וחיזוק הטוב במקרה זה הוא שעל ידי שאדם מתעלה תמיד בקדש אין לו זמן לשים לב למעלת עצמו, שמזה הוא יכול ליפול) ולתקן את החולשות שאינן חסרונות (התיקון הוא שהכל יהיה לשם שמים, שיכיר בזה גופא שהחולשה יכולה לשמש מנוף לעבודה של "בכל דרכיך דעהו" ו"קדש את עצמך במותר לך" לאור החסידות).]

ד. חולשה – הגדרת האנושיות – אדם דתיקון

שוב, כמו שאמרנו, הדבר הזה הוא יסוד היסודות. לא רק שחלש זה לא בהכרח חסרון, אלא שבנושא שפתחנו בו – שכל ספירת העומר היינו שהאדם יתקן את הבהמה – ההגדרה של אדם, של שם מה בקבלה, זה חולשה, למרבית הפלא. את זה לומדים ממה שאנחנו מתפללים בחנוכה, ב"על הנסים", שאומרים "מסרת גבורים ביד חלשים", וההסבר הוא שמי שהוא מצד הקליפה הוא הגבור, ומי שמצד הקדושה – בעצם זה ששייך לקדושה – נקרא חלש. לא משנה שזה יהודה המכבי, שגבור פי מליון מכל היוונים – מצד העצם הם מעולם התהו, גבורים, ואנחנו שייכים לעולם התיקון, ומי ששייך לעולם התיקון נקרא חלש.

למה הוא נקרא חלש? קודם כל, כי האורות בעולם התיקון, בהתחלה, חייבים להיות חלשים ומעטים – "כי אתם המעט מכל העמים" – ביחס לאורות המרובים והחזקים והתקיפים והגבורים של עולם התהו. אבל הרבה יותר חשוב מזה זה מה שמוסבר בחסידות שלהיות חלש זה להיות מסוגל להתכלל עם הזולת. למה לא אוהבים סופרמנים? כי הם לא יכולים להתחבר עם אף אחד. להיות חלש זה להיות מספיק אנושי, שדווקא נקודת התורפה של החולשה משמשת מכנה משותף ביני לבינך, כדי שעל רקע זה נוכל להתחבר אחד עם השני באהבה וחיבה. לכן הגדרת עולם התיקון זו חולשה. הנקודה הזו היא העיקר מכל מה שנסביר.

בתואר אדם, הפן החלש של האדם זה ה"אנוש" שבו (עליו נאמר "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה"). כמו שאמרנו קודם, שאם רציתי לבחור איזה מונח בין מעלה לבין חסרון (חלל) אולי הייתי אומר טבע אנושי – אישיות, אופי. אופי של מישהו זה לא המעלה שלו ולא החסרון שלו – זה האופי שלו, זה הטבע שלו. רק שכדי לחדד את זה אמרנו שאם זה טבע אנושי זה ודאי כולל חולשות. אין טבע אנושי שהוא רק חזק.

נעצור רגע ונתבונן בתנ"ך: אם מדברים על המושג חולשה, תמיד צריך להתבונן איפה זה כתוב בתורה. חלש זה לכאורה שרש חשוב, אבל למרבית הפלא הוא מופיע אך ורק חמש פעמים בכל התנ"ך – פעמיים בתורה ועוד שלש פעמים בנ"ך. הפעם הראשונה – "ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב", במלחמת עמלק.

יהושע לא הרג את כולם – לא השמיד אותם, כמו שלכאורה יש מצוה בתורה, "תמחה את זכר עמלק", וחז"ל אומרים שלא עשה את זה "על פי הדבור" – אלא רק החליש אותם, ואפילו זה לא כתוב בלשון כבד ("ויחליש") על פי דקדוק אלא בלשון קל, "ויחלוש". עמלק זה אחד שחושב שהוא סופר-מן, והתיקון שלו הוא לגלות אצלו שהוא חלש. לפעמים יותר טוב רק לגלות את החולשה – שזה ראשית התיקון, אפילו של עמלק – מאשר להרוג אותו. אם היית הורג אותו הוא לא היה יודע בסוף שהוא חלש, לכן "על פי הדבור" – דרגה גבוה-גבוה, למעלה מטעם ודעת הרגיל גם של התורה (שמצוה "תמחה") – "ויחלֹש יהושע". צריך רק להכניס בו חולשה, להוכיח לו שהוא חלש, שבעצם – כולי האי ואולי (יש מחלוקת אם מקבלים גרים מעמלק) – אולי יש שם ניצוצות שצריך להוציא, להוציא יקר מזולל, וזה על ידי שמוכיחים לו את החולשה שלו, שהופכים אותו קצת להיות בן אדם. זו הפעם הראשונה שכתוב חלש בתורה.

הפעם השניה היא כאשר משה יורד מההר עם הלוחות – שתיכף ישבור אותם – ויהושע חושב שיש מלחמה במחנה, ומשה אומר לו "אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנכי שומע". אין קול של גבורים שמנצחים ולא קול של חלשים שמפסידים, אלא רק קול שמענה את הנפש. שם חלש זה מול גבור. מבין חמש הפעמים שיש את השרש חלש בתנ"ך שלש – הרוב – זה חלש מול גבור, החל מפסוק זה (היום היו אומרים שמול חלש זה חזק – חלשחזק, ר"ת חח, עולה מלךהמשיח).

הנביא אומר "החלש יאמר גבור אני". גם רואים שחלש רוצה להיות גבור – הוא מסכן שהוא חלש. אנחנו רוצים להחדיר שלא כל כך גרוע להיות חלש. אדרבה, אם אתה חלש אתה בן אדם. צריך לדעת מה עושים עם החולשה כדי שהיא לא תהפוך להיות חסרון, ליצור חלל בנפש.

יש פסוק שבו חלש לכאורה במובן אחר – "חולש על גוים". זה גם בלשון קל, כמו "ויחלוש יהושע". היום חושבים שחולש זו איזה שליטה במקיף, מלמעלה, אבל אף אחד מהמפרשים המקוריים לא מפרש ככה (אפשר להבין מאיפה לוקחים את זה – אם אתה מחליש יש לך שליטה במקיף, שליטה "על", מלמעלה, אבל איך שמשתמשים היום כבר לא זוכרים שהמקור זה לשון חולשה). רוב המפרשים מסבירים ש"חולש על גוים" זה גם לשון חולשה, שמחליש את הגוים, ממש כמו "ויחלוש יהושע". אבל חז"ל בגמרא דורשים ש"חלש" כאן זה גם לשון גורל – חידוש חשוב לגבי לשון זו, שבארמית חלש זה גורל, הטלת או הפלת גורל. "חולש על גוים" מפרשים מלשון הטלת גורל.

נאמר ווארט רק לגבי פירוש זה, שיש משהו בחלש שזה גורל: לכל אדם יש גורל בחיים, כמו שכתוב בתניא. יש פרק שלם בתניא, באגרת הקדש, על כך שהגורל שלך זה הדבר המיוחד שלך באופי, בשרש הנשמה, שבכך אתה מיוחד – זה מאד חשוב, מי שרוצה לעזור לך צריך להכיר את המיוחד שבך, את הגורל שלך. הקשר בין חלש לגורל אומר שהגורל שלך מתבטא בחולשה שלך.

[השלמה: לפי הענין של "גורל" בעל התניא מפרש את מאמר חז"ל "אבוך במאי הוי זהיר טפי" – שיש ענין שהוא גורלו, שייך לשרש נשמתו, ובו הוא "זהיר טפי". הדרוש שהוא זוהר בענין זה, אבל הפשט שהוא נזהר בענין. נפשית זה הפוך, היינו שאתה כל הזמן מודע לענין ודואג שזה יהיה בסדר ואילו לזהור בענין זה במודעות טבעית, כמו קירון אור פני משה, שאתה מקרין במצוה ולא מצוי כלפיה בדאגה. באמת "הא בהא תליא" – אם מפרשים רק "זהיר" לשון זוהר זה נקודת החוזק שלו, אבל אם מבינים שתחלת העבודה היא מודעות של זהירות בענין זה אדרבא, אולי זה החולשה שלו – הוא מרגיש שמשהו חלש אצלו בזה, ולכן צריך להזהר בזה, ומתוך זה שנזהר חזק מתגלה שמה שהוא חשב לחולשה זו בעצם מעלתו, גורלו הטוב. אחד הדברים שאומרים על התינוק לפני שהוא נולד זה גבור או חלש – זה בעצמו הוכחה שזה לא מעלה או חסרון, אלא גורל. ממילא לא מגיע לך עונש על זה שאמרו לפני שנולדת מה תהיה – זה לא שכר או עונש, אלא גורל. כאן מחדשים שדווקא מי שגזרו עליו "חלש" זה יכול להיות בקדושה הכי חשוב. זה קשור למה שדברנו הרבה פעמים על האבחון בין דברים עיקריים ודברים טפלים בתפקיד – דבר שמתפקידי המשפיע להדריך בו, מה טפל ומה עיקר – שבדברים טפלים אם לא הולכים לא צריך להתעקש, אבל במה שהוא הגורל שלך, העיקר שלך, אם לא הולך, אם זה "חלש", צריך לגלות שם את הנצח שלך, את הלא-אדם שלך, ולהתעקש עד ש"החלש יאמר גבור אני"]

הייתי חושב שהגורל שלך יתבטא בחוזק שלך, אבל הנה גורל זה חלש. איך זה יכול להיות? חוץ מזה ש"חלש" זה היכולת להתחבר, יש עוד משהו – שדרכו נבין למה זה יכול להגיע למעלת כל המעלות וגם לרדת להיות חסרון גדול מאד. מה זה שאני אומר שיש למישהו חולשה? אם יש למישהו איזו תאוה, שהוא גם לא יכול להסביר למה יש לו תאוה זו, וגם לא יכול להשתלט על זה. יש לו תאוה למתוק, 'שן מתוקה', ולא יכול להסתדר בחיים בלי לשים בפה משהו מתוק. מה זה? זו חולשה. אם יש לך תאוה או אהבה שאתה לא מסוגל להתגבר עליה – משהו כל כך מושרש בך ש'ככה זה, זה הגורל שלי, כך ה' ברא אותי', תשוקה לא רציונאלית – זו חולשה. אם זה מתוק בגשמיות זה יכול לעשות חור בשן המתוקה – זה כבר חסרון, לשון חור, שחסר לך משהו. אבל לכולם יש תאוות. גם לצדיקים יש תאוות, בהיותם צדיקים, שהתאוה אפילו עושה אותו צדיק. יש שני פסוקים במשלי – "תאות צדיקים יתן" ו"תאות צדיקים אך טוב". גם ל"צדיקו של עולם" יש תאוה, כל החולשות מתחילות מהחולשה של ה'. מה החולשה שלו? "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". מה פתאום? אומר אדמו"ר הזקן 'על תאוה אין קושיות' – אי אפשר לשאול על חולשה. ככה הוא 'ברא את עצמו' כביכול, קדמון לכל הקדומים – ככה הוא. אין תירוץ. אם ה' לא היה 'חלש אופי' – במרכאות – לברוא אותנו, לא היינו יושבים כאן. אם כן, כל המציאות מתחילה מחולשה. מי שאין לו חולשה כזו גם לא אוהב שום דבר.

כעת אפשר להבין יותר טוב למה חולשה קשורה לעולם התיקון. בעולם התהו אין אהבת ישראל – יש רק שנאת חנם, אין אהבת חנם – ועולם התיקון זה "עולם חסד יבנה", זה אהבות, ואהבות זה חולשות. מי שלא אוהב אף אחד הוא סופר-מן (יש בין השיטות הרבות שיטה אחת ותיקה – בכל העולם וגם בארץ, באמריקה אפילו רוצים לאסור זאת – סיינטולוגיה, שם המשימה להפוך את האדם לרובוט, וראיתי בעינים איך זה מצליח, איך הופכים אדם ליצור בלי רגש וסופר-מוצלח בחיים. כמובן, יש עוד שיטות כאלה. זה ממש עומק קליפת הגוי – ממש איבוד צלם אנוש). הוא חזק, הוא לא אוהב אף אחד, אין לו תאוה לשום דבר, רק "אני ואפסי עוד" – הוא לא מענין אותנו בכלל, הוא שייך לפרה-הסטוריה, הוא מהעולמות שנבראו וה' שבר אותם כי לא מצאו חן בעיניו, כי אין שם אהבה. עד שהוא הגיע לעולם הזה, שבמדה מסוימת משקף אותו. דבר מוצא חן אם הוא משקף אותי – ה' ברא עולם שמשקף אותו. משקף אותו בכך שיש אהבות, יש חולשות. לכן 99.99 אחוז של התורה זה האותיות הבינוניות האלה.

אבל, כמו שאמרנו, תלוי מה החולשה. אם החולשה היא תאוות גשמיות – יש משהו גם בחולשה גשמית, איך אפשר ללמד זכות גם על חולשה שיש בה תאוה לדבר רע? זה חוזר לשאלה מאד יסודית בתורת הנפש – מה יותר גרוע, תאוה או גאוה? הכרעת החסידות – במיוחד בחב"ד – ששרש כל הרע בעולם, כל השלילי, זה גאוה. במושגים של הלכה זה "להכעיס" – "אני ואפסי עוד" – בעוד שעברה מתוך תאוה זה "לתיאבון", זה הרבה פחות גרוע ממי שעושה את העבירה מתוך 'אני'. תאוה במדה מסוימת משפילה את האדם, זה מוריד אותו מהגבהות שלו, מהגיבוריות של עולם התהו. לכן אפילו בתאוה של הלעו"ז יש תועלת – שזה מיד יכול לשמש, אם רק תדע להתבונן בזה נכון (שזה תפקיד היועץ), להשפלת הגאוה. תסתכל בראי ותראה באיזה שפל אתה בתאוה הלא-טובה שלך – זה שובר את הגאוה שלך. אז במדה מסוימת היה כדאי, בשביל להגיע לשפלות – אם באמת תגיע לשפלות – מתוך זה שיש לך חולשות ותאוות, גם תאוות אשר לא לה' הנה. אבל החולשה הטובה – "תאות צדיקים אך טוב" – זו החולשה של כל אהבה בקדושה.

נסביר את זה עוד יותר בהמשך – הצורך להתחתן בנפש (שכתוב בחסידות שהוא מגדיר את עולם התיקון) זו בעצם חולשה, שאיני יכול להיות לבד. בעולם התהו לא התחתנו, כי לא היו חולשות – לא חולשה זו, שהיא שרש התיקון. לכן כל התקופה שלקראת חתונה זה 'ליישר ראש' עם החולשה, וגם להגיע לחולשה טובה – עצם הזיקה להתחתן.

[השלמה: עוד שני ענינים בנוגע לחולשה, שמזכירים בדרך כלל. בספר יצירה יש שבע כפולות, דגש ורפה, שהדגש הוא החזק והתהו והרפה הוא החלש והתיקון. תמיד מסבירים את זה על טבע ראשון וטבע שני, אבל מי שנולד בתיקון נולד עם נתונים של טבע שני – עם החולשות שלו, מה שהוא רפה. מענין לענין – גם בגוף, המצב הבריא הוא האיזון הנכון בין מתוח לרפוי (כמו שנתבאר בסמינר על קינזיולוגיה), אבל גם שם המתוח זה התהו והתיקון זה הרפוי.

ענין נוסף: מאחז"ל "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז". הארז אדיר וחזק אבל יכול להשבר על ידי רוח חזקה, והרך כקנה לא נשבר – מתכופף לכל הרוחות, ואף על פי כן יש לו שרש מאד חזק. כמו ששם מה החדש, החולשה, שרשו שלא זז הוא בשם עב – זה מתגלה בכך שיכול להיות "לא אדם", בנצח שלו – האיתן שבנשמה, מה שלמעלה משבירה ותיקון לגמרי.]

אם כן, החולשה הראשונה זה מה ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". אחר כך יש חולשות-תאוות של צדיקים. הרבי אמר ש'אני משוגע על משיח' – זו חולשה בנפש, הוא חלש בנקודה הזו, הוא לא יכול להיות בלי משיח, עד כדי כך שהוא משוגע על זה. כך הרבי התבטא על עצמו, אני משוגע על משיח (משוגע = אנימשיח). מי שמשוגע על מישהו אחר – זו גם חולשה. אבל בלי זה אתה לא בן אדם בכלל. כמובן שצריך להבין איך זה מסתדר עם זה שכתוב "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – יש משהו אצל הקב"ה שהוא "לא אדם", וכמו שנסביר בהמשך יש גם אצל האדם פן של "לא אדם". משלמות האדם שיש לו גם את האפשרות להיות "לא אדם", שזה חלק מהאדם, לא משהו נפרד ממנו. שוב, אם זה לא היה חלק מהאדם זה לא היה מענין אותי בכלל.

[השלמה: הפסוק החמישי הוא באיוב (פסוק מאד נחמד) – "וגבר ימות ויחלש ויגוע אדם ואיו". כל המפרשים 'חוגגים' – מה זאת אומרת שאחרי שהוא מת הוא נחלש?! המנחת שי אומר שאם ה-ו היה בשוא אומר שזה אחרי, ואם זה עם פתח הכוונה שזה כבר קרא קודם. ווארט יפה בדקדוק, שצריך בדיקה (מביא עוד דוגמאות). הפסוק הזה בא בהמשך לפסוק שמתאר כריתת עץ, שאף על פי שנכרת יכול לצמוח משרשיו ("נצר משרשיו יפרה", המשיח שלנו), ולא כן הגבר-האדם שמת לגמרי, שאחרי שהגבר מת אין לו שרשים באדמה שיכול לצמוח מחדש, אלא נחלש לגמרי, נעשה לגמרי רפוי (כמו שרפאים זה מתים). זה גם המצאה מיוחדת – שאפשר להיות מת חזק, כמו עץ, ולהיות מת חלש, כמו אדם – אבל מתאימה להמשך הפסוקים (זה חוזר ל"ויחלוש יהושע", שלפעמים יותר גרוע להחליש מלהרוג – שאפשר למות ולהמשיך תולדות, וצריך להחליש כך שלא יהיה המשך. רק ה' יכול להגיד "מחה אמחה", עם מקור, ואצל האדם רק "תמחה". אצל יהושע כתוב "כי מחה אמחה", זה ה"על פי הדבור" – החולשה אחרי שהוא מת). כל הפסוק הוא כפולת 37 (הבל), ורק ואיו עולה 23 (השרש של משה) הנקודה הפנימית של אדם.

עוד פשט בפסוק הזה: הפסוק מדגיש את השמות ה'חזקים' של האדם – אדם וגבר – ואומר שהם מתים בסופו של דבר. האדם הוא בן תמותה, בן חלוף, ולא נצחי (נצחי זה נצח – "לא אדם" – כדלקמן). גם שם המעלה, "אדם", וגם שם ההתגברות, "גבר" – שניהם בני אנוש לחלוטין. זה מה שהפסוק רוצה לומר. עוד דיוק בפשט, ש"ויחלוש" מקביל ל"ואיו" – זה קצת קושר את החולשה של האדם דווקא עם ה"רישא דאין" שלו (כדלקמן). חלק מהחולשה העצמית של האדם היא שאיננו, "ואיו", שלא נמצא בכלל. ויחלשואיו = שמואל.]

ה. אדם-איש-גבר-אנוש

אחרי זה, אמרנו שאם רוצים כותרת כללית זה המשפט שאמרנו – "חולשה זה לא חסרון". זה יסוד היסודות של תיקון הנפש. אבל היות שאמרנו שהבינוני באותיות התורה זה ה"אדם", כולל ה"חביב אדם שנברא בצלם", אנחנו רוצים לעשות מבנה – פרצוף האדם, מה זה נקרא להיות אדם. הכל נלמד מתוך המלה אדם – כמו כל דבר בתורה, המלה כוללת ואומרת הכל, על רוב גווניה של המלה.

לפני זה נאמר שכתוב – גם בזהר הקדוש (תזריע מח, ב – דף שלם – ועל חלק חשוב מהסוגיא יש ביאורי הזהר, הכי מורחב אצל הצ"צ) וגם בהרבה מקומות בחסידות – שיש לאדם ארבעה שמות בכלל: אדם, איש, גבר, אנוש. אבל היות שאדם הוא הכלל, אז בעצם הוא כולל את כולם. כמו שנסביר, זה שהאדם חייב להיות עם חולשה זה "אדם שת אנוש" – הפסוק הראשון בדברי הימים – שאדם צריך להיות אנושי. איך מסבירים את אדם-איש-גבר-אנוש כארבעה דברים כאילו-שונים? כתוב בחסידות שאדם זה על שם המוחין, ואיש זה על שם המדות – אלה שני שמות עצם של המין האנושי, המין המדבר (תמיד מדייקים בחסידות שלא קוראים לו "משכיל" אלא "מדבר", אבל יש צד לקרוא "משכיל" על שם השכל, וראה בהשלמות בענין 'שם הפעולה' של האדם). אדם ואיש אלה שני שמות עצם וגבר ואנוש היינו שני שמות תואר. אם אתה מתגבר ומתחזק, או באדם שבך או באיש שבך – או בשכל או בלב – אז אתה גבר. או שאתה אדם-גבר או שאתה איש-גבר. הגבר בעצם מתאר את העצם, אדם או איש. אבל אם אתה חלש, עד כדי כך שאתה אפילו אנוּש – אנוש מגיע למצב אנוש – באדם שבך או באיש שבך, זה נקרא אנוש. כך ההסבר בדרך כלל, שיש פה שני שמות עצם ושני שמות תואר. אבל, כאמור, הכל נכלל במלה אדם.

תרגום אונקלוס בכל התנ"ך מתרגם אדם כ"אנש" (משרש אנוש), וכך מתרגם גם "נפש" (כשמופיע במקום אדם-איש) – נפשאדםאנוש = ארץישראל, לב פעמים הוי'. גם צורת הריבוי, אנשים, זה לא משרש איש אלא משרש אנוש (לפי הרד"ק). גם אשה – אף על פי שכתוב "לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת", ואני חושב שזה מאותו שרש (שהרי זה "לשון נופל על לשון", ומכאן חז"ל מוכיחים שהעולם נברא בלשון הקדש) – זה משרש אנוש (ה-נ נופלת, כך כותב הרד"ק). לא סתם אומרים שאשה היא 'המין החלש', למעליותא – אשה היא משרש אנוש. הייתי חושב שאנשים זה ריבוי של איש, אבל הריבוי של איש זה אישים – יש כמה פעמים בתנ"ך, כמו "אליכם אישים אקרא" – ואנשים זה 'אנושים' (הקדמת התניא מתחילה "אליכם אישים אקרא", סימן שרוצה שחסידים יהיו אישים – בינונים, צדיקים, "איש מלחמה", כל מיני בחינות). כלומר, גם אנשים וגם נשים וגם אשה – הכל משרש אנוש (= אהיה פעמים טוב, אהיה פעמים אהוה).

למה האנושות כולה על שם אנוש? למה לא קוראים לכולם אדם? אדם זה הדור הראשון ואנוש הדור השלישי, אז למה כולם נקראים אנוש? יש מפרשים שזה בגלל החולשה, שמה שמגדיר את האנושות זה שכואב לכולם, כולם כואבים, כולם חלשים. זה מגדיר את האנושות, לכן דווקא השם הזה הוא השם של האנושות. יש אפילו מפרשים יותר מודרניים, שאומרים שבשפות שמיות שרש אנש זה לשון אחוה והתחברות (פירושים אלה מובאים בקונקורדנציה). לפי זה, זה ממש מחזק מה שאמרנו קודם, שרק על ידי אנוש – חולשות – יש חברה. אותם מפרשים אומרים שזה שידוע – כתוב גם ברמב"ם, חוץ מזה שלקוח גם מחכמי או"ה – שאדם הוא בעצם מדיני (שאדם שואף למדינה-לחברה מתוקנת, לא יכול לגור לבד, על אי בודד, שייך לעולם התיקון) זה בהיותו אנוש. לכן קוראים לזה אנושות – גם לשון אחוה וחברה (שזה מה שמחבר בין האנשים) ובעברית זה לשון חולשה.

שוב, בכל התנ"ך התרגום של אדם זה "אנש" ואילו התרגום של איש זה "גבר". התרגום זה צד האחור של המושג – אדם מתחבר עם אנוש (פשוט, "אדם שת אנוש") ואילו התרגום של איש זה גבר, הם הולכים יחד. אם כי לפי ההסבר בחסידות כתוב שגבר יכול להיות או אדם או איש וגם אנוש יכול להיות אדם או איש, אבל בהתבוננות קלה יוצא שאנוש שייך לאדם בעיקר, ואילו גבר שייך לאיש בעיקר – זה נשמע לגמרי הגיוני, וככה זה בא לידי ביטוי בפירוש בתרגום.

כתוב עוד כלל גדול, שאדם הוא כלל (כפי שנסביר יותר בהמשך) ואיש זה פרט (אדםאיש ע"ה = אנוש, היינו שהוא כולל את הכלל והפרט עם הכולל). אז היחס בין אדם לאיש הוא כלל ופרט (שהוא הוא היחס בין פרצוף לנקודה). איך רואים את זה בתורה? היה אדם הראשון, לבנו הבכור קראה חוה קין – "כי קניתי איש את ה'". לא כתוב שהבל הוא גם איש – אולי הוא אנוש, אולי הוא חלש (אמנם, יש מדרש חז"ל שהבל היה גבור מקין, התגבר עליו השכיב אותו, אבל קין רימה אותו בכך שאמר לו שיגרום צער לאבא אם יהרגו, ואז הרפה ממנו וקין עלה עליו והרג אותו) – אבל כל פעם שכתוב בתנ"ך "איש איש" (חי פעמים – אדם במספר סדורי – וזה ניב שאין כמותו "אדם אדם", "גבר גבר" או "אנוש אנוש") לפי הקבלה זה שרש קין ושרש הבל – שני אישים, שני פרטים מתוך הכלל. האבא, אדם, הוא הכלל, ושני הילדים הראשונים שלו – ששניהם לא החזיקו מעמד – זה שני פרטים שיוצאים ממנו. זה שהקב"ה לקח את צלע אדם הראשון ועשה ממנו אשה, ואז אדם אמר "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" (אמרנו שזה לא אותו שרש, אבל לשון נופל על לשון) – ברגע שאדם זקוק לאשה הוא הופך במדה מסוימת מכלל לפרט. כשהיה אדם, חלק מהכלליות שלו שנברא דו-פרצופין, הפן הזכרי והפן הנקבי באותו גוף – אדם כולל הכל, "זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם אדם". אדם זה שם משותף, לאיש ואשה יחד, וברגע שהוא חצי והיא חצי – כל אחד "פלג גופא", ורק כשמתחתנים זה נשלם לגוף אחד – זה איש ואשה. כלומר, במדה מסוימת האשה והצורך-הזיקה לאשה (או באשה הצורך באיש) זה כדי לייחד אישיות פרטית. אז יש משהו כמובן מאד גדול וחשוב בלהיות כלל, אבל יש גם משהו חשוב בלהיות פרט – זה אדם וזה איש.

ו. פרצוף הבחינות של "אדם"

נתחיל לבנות את הפרצוף, אחרי כל החשבונות האלה. אמרנו שבעצם אדם כולל את כולם, היות שהוא הכלל הגדול של כולם.

הפסוק בקהלת אומר "אדם אחד מאלף מצאתי". יש הרבה רמזים בפסוק זה, וחז"ל דורשים אותו על משה רבינו, ודורשים אותו גם על חינוך בכלל. אומרים שבכל בית ספר – כולל בית הספר כאן – אלף נכנסים למקרא, מאה יוצאים למשנה, ומהמאה יוצאים עשרה לתלמוד, ומהעשרה יוצא אחד בלבד להוראה (כל פעם מעשר). זה היחס. צריך גם לקחת בחשבון, שאלף נכנסים לבית ספר – וזה מצוין, כל האלף זוכים למקרא, מתוכם מאה זוכים למשנה, מתוכם עשרה זוכים לתלמוד (סברות עמוקות בנושא של הנפש), ואחד יכול לקבל הסמכה להוראה – יכול להורות ממש, להיות יועץ בפועל. אבל כל אחד הרויח הרבה מאד.

היות שכתוב "אדם אחד" דורשים ש"אדםאחד" עולה נח – שבא עשרה דורות אחרי אדם (כמו ש-משהאדם עם "רוחאלהים" בתוכו – ועוד אחד עולה משיח). היות ש-אחד עולה 13 דורשים שצריך שיהיה שלם בכל יג הבחינות הפנימיות של הנפש. לכן ננסה לעבור, קצת בקיצור, על כל 13 המדרגות, ואיך מוסברת בחסידות בחינת ה"אדם" שבזה, וממילא מה צריכה להיות העזרה לזולת להיות "אדם", עוד לפני שמגלים בו את ה"ישראל" שבו. שכאמור, רוב רוב בעיות הנפש הן בגלל אי-תיקון האדם.

 

רדל"א: אדם לשון דומיה

איך יש שלש עשרה בחינות? ג ראשי ראשים ועוד י ספירות. הראש העליון שבכתר זה רדל"א – אמונה. על הפסוק "דום להוי' והתחולל לו" רש"י כותב ש"דום" זה "המתן" – לא רק דממה, אלא שדממה זה לשון המתנה. ככה רש"י כותב בפירוש, וידוע – מקוה שלמדו כאן – שיש בכתר שלשה פירושים, לשון כיתור, לשון עטרה ולשון המתנה. לשון המתנה זה כמו שאליהוא אומר לאיוב, "כתר לי זעיר ואחוך", וזה הפירוש הכי גבוה. תחתיו הפירוש של כתר לשון עטרה, ותחתיו הפירוש של כיתור-סיבוב (כמו "כתרו את בנימין"), שזה כח הרצון. הדרגה הכי גבוהה היא המתנה, ורש"י אומר ש"דום" זה המתן (ומביא לכך עוד דוגמאות מהתנ"ך). זה חלק מגדר האדם, הדרגה הכי גבוהה במציאות האדם. כתוב שכחו של עם ישראל בפה – כח התפלה. כמו שמבואר בספר גוף נפש ונשמה, יש תפלה שותקת, שבעצם לא אומרים שום דבר – "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון", "בעתיקא תליא מילתא", שכולו רק "דום להוי'", בלי ששום מלה יוצאת מהפה וגם לא חושבים שום מחשבה, רק כולי לה'. אם זה לא "להוי'" זה לא שוה כלום, אבל יש "דום להוי'", "לך דומיה תהלה", הדומיה היא "לך". זה שיש יצור שיכול לקיים בעצמו הוראה זו – זו הדרגה הכי גבוהה של להיות אדם. היכולת לעמוד דום, גם במובן של שתיקה וגם במובן של המתנה לישועת ה' כהרף עין – זה חייב להיות יחד, לא שאני דומם ביאוש (שאז זה שרש כל הקליפות), אלא דום של אמונה ובטחון ב"ישועת הוי' כהרף עין", רק שלי אין מה לעשות בכלל, גם לא להתפלל – זה הרדל"א, האמונה, של פרצוף האדם.

כשכתוב "דום להוי' והתחולל לו" יש כמה פירושים ב"התחולל". רש"י – וכך רוב המפרשים – אומר ש"התחולל" זה לשון תוחלת, לייחל לה'. אבל האבן-עזרא – הפשטן הכי פשטן – אומר שזה לשון חיל ורעדה. שגם כאשר אתה במצב נפשי של פחד וחרדה – תשתוק. זו הוראה מאד מאד עמוקה. מישהו מגיע עם חרדה, הוא ממש רועד, אז אומרים לו "דום להוי' והתחולל לו" – תרעד שותק מול ה'. כך אתה ב"כתר כל הכתרים" של האדם שבך. אדם זה היכולת שגם כשהוא נמצא במצב של חיל – שרועד מפחד, מחרדה – הוא יכול לשתוק ולהמתין לישועת ה' כהרף עין.

יש גם פירוש של חז"ל, שמי שיש לו אויבים – מה צריך לעשות? "דום להוי'" – אתה רק תעשה את שלך, תשכים ותעריב לבית המדרש, בלי לומר שום דבר, בלי להתפלל על מפלת האויבים שלך – "והוא יפילם חללים חללים לפניך". זה ודאי לא פשט הפסוק, זה דרוש, אבל בכל אופן הדרוש הוא קדש קדשים של התורה שבעל פה (והוא קשור לפשט באיזה אופן). אמרנו שחולשה זה לא חסרון, בגלל שחולשה לא חייבת להיות חור – חסרון זה משהו חסר. אבל יש גם מצב של חור חיובי – "לבי חלל בקרבי", הדרגה של צדיק גמור (זה מופיע בתהלים קט, הפרק של הרבי השנה) – יש לו חור בלב, זה חיובי. גם כאן, מה זה "התחולל"? זה לשון התפעל, היינו שאני עושה זאת לעצמי. אז "דום להוי' והתחולל לו" היינו תעשה את עצמך חלל – על ידי ה"דום להוי'" אפשר להגיע ל"לבי חלל בקרבי", ואז "הוא יפילם חללים חללים לפניך" מדה כנגד מדה (הכלל הגדול של כל הנהגת הקב"ה בעולם). כדי שהוא יפילם חללים קודם אתה צריך להיות חלל.

אם כן, יש מגוון שלם של פירושים ב"והתחולל לו", אבל הדגש הוא "… להוי' … לו", הכל מול ה'.

[השלמה: איך אני יודע שדומיה היא שרש האדם? הצ"צ גם כותב זאת, שעל זה כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – אדם מלשון אדמה זה לשון דומם, וזה שרשו הכי עליון. הצ"צ מקשר זאת גם לפסוק "שויתי ודוממתי" (נוטריקון שדי). לא מסביר, אבל ברור שרומז לכך ש"שויתי" כמו "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – הכל "להוי'… לו" – וגם לשון השתוות, מדת ההשתוות של הבעל שם טוב. כדי להיות דומם וממתין במובן החיובי צריך להגיע למדת ההשתוות.

היות שהבחינה הבאה, התענוג, זה אין – צריך לחדד את ההבדל בין הרדל"א לאין. הייתי יכול לומר שלהתאיין זה יותר מאשר להגיע להשתוות, אבל כאן יוצא שיש משהו בהשתוות שיותר מ"אין". ההשתוות זה שהכל שוה כי יש רק גילוי של ה', וזה "כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עילת העליות". זה שהוא שחור ביחס לעילת העילות, שתמיד עומד מולה, זו מדת ההשתוות. להיות אין זה הכיף שלך, אבל זה לא כל כך מדגיש את ההשתוות מול עצמותו יתברך. זה ה"שויתי ודוממתי" – השתוות. מעלת ה"שויתי ודוממתי" על ההתאיינות זו מעלת שרש הכלים ברדל"א על שרש האורות ברישא דאין – אין זה האור הכי גבוה, אבל ה"שויתי ודוממתי" זה מעלת הכלים. זה כרמז הידוע אצלנו: אמונהתענוגרצון = עצמותאיןיש – רדל"א ו"חביון עז העצמות" שבפנימיותו זה ה"עצמות" שלמעלה מה"אין", ושם שרש הכלים שלמעלה משרש האורות (אותו מספר זה גם "כתרשםטוב" ש"עולה על גביהן" בגלל שכולל את כולם, ועולה גם "שמעישראלהוי'", שלש המלים הראשונות של פסוק היחוד; שםטוב עולה אנוש, היינו ש-כתרשםטוב זה כתראנוש, כתר כל הכתרים – "כתר תורה" זה אדם, "כתר מלכות" זה גבר מן הסתם, "כתר כהונה" זה פולחן-תפלה שהצ"צ אומר ששייך לאיש, וכש"ט שעולה על כולם זה אנוש, כמו שאמרנו שדווקא אנוש בטבע מתכלל, מתוך חולשתו. כש"ט הוא אנושי, מצויר במהדורת השל"ה הראשונה כילד שעולה על הכתרים).

אחר כך הצ"צ כותב עוד משהו – הכי גבוה, אף שכמובן לא אומר כך – שזה בחינת "קול דממה דקה", עליו כתוב "תמן אתי מלכא". הצ"צ מזכיר זאת כדי להשוות לאש של איש, ושם נאמר "ולא באש הוי'" (היו ארבע מדרגות באותו חזיון, אז כנראה שהן אנוש-גבר-איש-אדם ממטה למעלה). מה שמחזק את זה שמדובר כאן ברדל"א, שה"תמן אתי  מלכא" מתאים לרדל"א – אין הכוונה שהוא עצמו יתלבש, כי הוא "ריש גלי", אבל אם הוא מתוקן מיניה וביה – "אוכם איהו קדם עילת העילות", "שויתי ודוממתי" – אז מתקן את הראש העליון בכך שנכנס בו חביון עז העצמות, שזה ה"תמן אתי מלכא".]

רישא דאין: כח ההתאיינות

הראש השני של הכתר הוא "רישא דאין". על זה כתוב בפירוש בספרים הקדושים, מהזהר והלאה, שהשם "אדם" – לאפוקי שאר השמות – הוא בחינת "אין". מביאים על זה שני פסוקים, אחד בתחלת הבריאה – "ואדם אַיִן לעבוד את האדמה", ובקהלת – "ומותר האדם מן הבהמה אַיִן כי הכל הבל" (אין ו-הבל הם שני מספרי שבת סמוכים, והממוצע ביניהם הוא מט – כוונת הספירה להגיע לאיזון בין האין ובין ההבל; רמז מוסגר: איןהבל בהכאה פרטית עולה כה פעמים אין. התופעה בתורה בה מופיעים שני מספרים אלו זו התופעה של שני הפסוקים "אתה הראת לדעת וגו'" ו"וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'" – בראשון יש הבל אותיות ובשני יש אין אותיות. אַיִן עם הניקוד עולה מזל – בו תלוים הדברים ש"לא בזכותא תליא מילתא"). לכאורה שני הפסוקים האלה אינם חיוביים על פי פשט – בראשון הכוונה שעוד לא היה אדם בעולם, לא היה מישהו להתפלל שירדו גשמים לפי חז"ל. אבל דורשים את זה גם חיובי, שגם אחרי שאדם נברא, דווקא אדם בהיותו אדם מסוגל להגיע לדרגת "אין" – בטול כל הרצונות. אפשר לחשוב שדרגת אין ודרגת רדל"א זה אותו דבר, אבל זה לא אותו הדבר. דרגת אין זה גם התענוג מההתאיינות שלך – תכונה יחודית לאדם הישראלי. הראש השני נקרא תענוג – כמה שאני יותר קטן, עד שאני שואף להיות גארנישט, אני יותר נהנה. זה תענוג מיוחד, תענוג מהתאיינות. כתוב שהתענוג של הגוי הוא מהתפשטות היש – כמה שיותר ישות עצמית, יותר כיף לו. יהודי, כמה שהוא יותר קטן – "כי אתם המעט מכל העמים" – יותר כיף לו. זה "רישא דאין", זו תנועה נפשית. הפסוק השני, שנשמע מאד שלילי – כאילו אין הבדל בין אדם לבהמה, "ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל" – נדרש ש"מותר האדם מן הבהמה" בניחותא, יתרונו של האדם על הבהמה, הוא שיש לו חוש ב"אין". לבהמה אין חוש באין אלא רק חוש ביש – חוש באוכל טוב – אבל לאדם יש חוש ותענוג באין. זה "מותר האדם מן הבהמה אין".

מה זה אומר לגבי אדם בצרה? אם הצרה היא בגלל שחסר לו משהו, אז יש פסוק "אין מחסור ליראיו". אם האדם הוא ירא שמים הדבר היחיד שחסר לו זה רק ה"אין" – "אַיִן מחסור ליראיו", כל מה שנקרא מחסור לא קיים אצל יראי ה', ואם כבר חסר משהו זה רק ה"אַיִן". לחנך את היהודי שיש לו מקום בנפש שהוא לא זקוק לשום דבר. תיכף נגיע לכך שלאדם הזה יש חולשות, שהוא זקוק לאשה, וכמובן שזקוק גם לאוכל מינימלי, אחרת לא יכול לחיות בעולם. אבל זה שיש איזה נקודה בנפש של "אין מחסור ליראיו", לא צריך כלום, זה בכתר. כתר זה בעל-מודע, אבל לפעמים האדם צריך 'ליפול' על זה – לחזור לזה שיש לו איזה יכולת בנפש להגיע לנקודה שהוא לא צריך. כל היום אני צריך, צריך, צריך – "מרובין צרכי עמך ודעתם קצרה", יש הרבה צרכים כי הדעת קצרה, אין דעת. לכן צריך להגיע למצב של אין, "ואדם אין לעבוד את האדמה" – מי שבאין גם לא צריך לעבוד (אפשר להסביר הפוך – בראש של עבודה עברית – שכדי "לעבוד את האדמה" צריך להיות בחינת אין, צריך לרדת). זה ה"מותר האדם מן הבהמה".

נסכם רק את זה: הדרגה השניה של להיות אדם זה 'חוש באין'. 'חוש' זה תמיד כיף.

רישא דאריך: כח האדם לגרום נחת רוח

יש מדרגה שלישית של אדם, עדיין בכתר. בזהר שאומר על כך שיש אדם-איש-גבר-אנוש יש כמה קושיות על בעל המימרא – רבי יצחק – להקשות מפסוקים בהם משמע שאדם לא הכי נעלה. אחת הקושיות מתחלת ויקרא, "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'" – אם "אדם" זה איש המעלה, אז למה הוא החוטא שצריך להביא קרבן לכפר על עצמו? היה מתאים לומר "אנוש כי יקריב", או "איש", אבל לא "אדם" שהוא שם המעלה. כך רבי יהודה מקשה לרבי יצחק בזהר. הוא עונה לו – יש שני סוגי קרבנות, יש חטאת על חטא, אבל יש קרבן שכל מטרתו לגרום נחת רוח לבורא עולם, "דורון" בלשון חז"ל. כל הנושא של לגרום נחת רוח זה על פי נסתר, כי על פי נגלה הקב"ה לא צריך שנעשה לו נחת רוח. דווקא על קרבנות כתוב "ריח נחוח" – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". אדם זה מי שיכול לגרום נחת רוח לבורא עולם (זה גם חוש, אבל זו גם יכולת בנפש). אם זה לא היה אדם, אלא שם אחר – איש או גבר או אנוש – הוא לא יכול להביא "קרבן להוי'". הוא יכול וצריך להביא חטאת, אבל הוא לא יכול להביא דורון – הקרבן שכאן – שרק כדי לעשות נחת לה'. אבל לאדם זה שייך, כי זה חלק ממהות האדם.

עוד פעם, ננסה לתרגם את זה לאדם שבא לעזרה: היכולת לגלות אצלו שלפעמים במצב קשה שלך, במעשה הכי קטן שאתה עושה אתה גורם נחת רוח, כמו ילד לגבי אבא. דווקא כשאתה במצב קשה אתה יכול לעשות מעשה קטן שיגרום נחת רוח, ואם אתה מבין שיש משהו שדווקא אתה במצבך יכול לעשות – ומישהו אחר לא – זה מגדיר אותך כאדם. "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" שייך בקבלה לאריך אנפין, "לבעל החוטם אני מתפלל". זה דימוי גשמי, כמובן, אבל זה הדימוי של הקבלה – שהריח עולה לחוטמא של חיצוניות הכתר. נחת רוח היינו שה' ירצה בנו. לא רק שחטאתי וחייבים לכפר על עצמי, אלא אני בסדר אבל רוצה עוד יותר לרצות ולקרב. על ידי שאני עושה פעולה שגורמת נחת רוח אני מגלה יותר ויותר רצון טוב ביני לבינך. זו גם יכולת, סגולה מיוחדת של אדם, לעשות נחת רוח – מזה נעשה קירוב של רצון טוב אחד לשני.

אם כן, נשים פירוש זה של הזהר הקדוש, על "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'" – שמגדיר כך מהות האדם, שרק הוא יכול לעשות נחת רוח – כנגד הראש השלישי בכתר. גם בין אנשים – אמרנו שאדם זה להיות מענטש. בתוך משפחה, זה שהבעל מסוגל לעשות נחת רוח לאשתו, שאשה מסוגלת לעשות נחת רוח לבעלה, סימן שהם 'אדמים', הם אנשים. ואם אדם לא חושב על זה – הוא לא 'מענטש', לא בן אדם. שוב, חלק מהגדרת האדם זה עשית נחת רוח נטו – לא בשביל לכפר על עצמי, אלא נחת רוח לזולת נטו. לא להשיג מזה שום דבר – לא על מנת לקבל שום פרס, שום דבר בחזרה. זה חוש – שתמיד הולך יחד עם כיף – לעשות נחת רוח, ואת זה לומדים מהפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'".

חכמה: "חכמת אדם" – מוחין דגדלות

הכי פשוט זה החכמה, עליה כתוב שאדם נקרא כך על שם גדלות המוחין שלו. עיקר גדלות המוחין של האדם זה מוחין דאבא, חכמה, ועל זה יש פסוק "חכמת אדם תאיר פניו" כל הדבור על הנפש השכלית שייך בעיקר לחכמה (פניו זה פנימיותו; וכן "ויפח באפיו נשמת חיים" – "מאן דנפח מתוכיה נפח", מתוכיותו ופנימיותו). יש גם פסוק "בינת אדם לי" – יש "חכמת אדם" ויש גם "בינת אדם". בלשון הקבלה "בינת אדם לי" – הפסוק אומר "ולא בינת אדם לי", בניגוד לפסוק האמור בחיוב "חכמת אדם תאיר פניו", זה מה ש"נבונים לא אשתכחו" – זה התכללות אמא עילאה באבא עילאה, הכל בכללות זה מוחין דגדלות דאבא. זה מה שכתוב בחסידות שאדם זה על שם השכל, ולא סתם שכל אלא מוחין בעצם (מתאים ל"מה שמו ומה שם בנו" שהתבאר, כח-מה). אדם צריך להיות עם שכל (נקרא גם "משכיל", אף שעיקרו "מדבר", כנ"ל). לכן דבר ראשון כאשר מישהו בא והוא מבולבל צריך לחזק את השיפוט הבריא והשפוי אצלו – שתהיה בן אדם שפוי. לא להכנע לבלבולים, אלא תתייחס לבעיה שלך במלוא השפיות, עם כמה שיותר מוחין.

בינה: כח הנבואה

מה זה להיות אדם בדרגת הבינה נטו (ולא רק ה"ולא בינת אדם לי")? הווארט הוא שאדם הוא כלי לנבואה. מאיפה לומדים את זה, ששיך דווקא לאדם? יש בספרים שעל הבחינה הזו נאמר "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי". אחר כך הוא ממשיך "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי" – שזה מופרך. המפרשים מסבירים שמי שהוא בדרגת אדם כי "ידבר אלהים את האדם וחי", אבל מי שהוא בחינת "בשר" ("בשר אדם" בלשון החסידות) – "כי מי כל בשר" – לא יכול לשמוע ולקבל נבואה מאת ה', רק מי שהוא בחינת "אדם". המפרשים מקשרים את זה גם למשה רבינו, שנקרא אדם, וגם שמי שהוא בחינת אדם יכול – כדרך הנביאים – להגיע להתפשטות הגשמיות, ואז הוא נעשה כלי לקבל נבואה.

מה זה יכול להיות בהקשר יותר אנושי ופשוט? קודם כל, כתוב שכמו שחכמה זה חכמה נבואה זה בינה. כל מה שקשור לנבואה לפי הקבלה בא מאמא. כתוב "חכם עדיף מנביא", זו עדיפות החכמה לגבי הבינה", אבל כמובן שיש מעלה בבינה – לא כל חכם הוא נביא. כשנשאל כל אחד מאתנו אם חכם או נביא עדיף, בשכל ראשון נאמר שנביא יותר יקר המציאות מחכם. בכל אופן חכם עדיף, כמו שזה מוסבר בחסידות. יש יחס ביניהם – צריך להיות זיווג, "תרין ריעין דלא מתפרשין", שהחכם האמתי הוא חכמה והנבואה זה בינה, כמו אבא ואמא (והרמז הידוע אצלנו: חכמהנבואה – ר"ת חן – עולה קבלה). הנביא בעיקר שומע. יש גם דברים שהוא רואה, אבל על מה שהוא רואה כתוב "חכם עדיף מנביא", שהחכם בעין השכל שבלבו יכול לראות דברים אין סוף יותר גבוהים ממה שהנביא יכול לראות במראה הנבואה. במראה הנבואה הנביא יכול לראות דברים רק בעולמות התחתונים, לא באצילות וכ"ש לא למעלה מאצילות, אבל אין גבול ליכולת החכם לראות בעין השכל שבלבו (לא בעינו המוחשית). נבואה זה בעיקר קול – שמיעה, מצד אמא (כלשון הפסוק "אשר שמע קול… מדבר מתוך האש").

אם רוצים לתרגם, אדם זה אחד שיכול להיות נביא (שאר השמות לא שייכים לנבואה) – היינו אדם שהוא בעצם מאד קשוב, גם כשמקשיב לזולת. יושבים אחד מול השני, אחד שיכול לשמוע הדים פנימיים מתוך הנפש של השני – או על ידי הדבורים שלו, או גם בלי דבורים שלו – זה מעין נבואה. יכולת ההקשבה, לקבל מסרים מהנעלם – מה שלא נראה לעין – זו תכונה של אדם, תכונה של "בינת אדם" נטו, בספירת הבינה ממש [השלמה: הבינה מקננת בבריאה, ושם רגישים ל"בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר הוי' ורפאתיו" – "ניב שפתים" זה נבואה (ומבואר בחסידות שפסוק זה מלמד על כך שבדבור מתגלים דברים מהעל-מודע), ומשם יכולת התקשורת העושה "שלום שלום לרחוק ולקרוב", המשפיע מקרב את המושפע הרחוק (כאשר שרש תגובת המשפיע, ה"ניב שפתים" שלו, הוא גם בעל-מודע שלו), ועל ידי זה אפשר להמשיך רפואת הנפש לזולת, "אמר הוי' ורפאתיו". כשזה נפול – בחינת חוה ראשונה, שצריך להחזיר אותה לעפרה – זה שרש של כל מיני שיטות שמתקשרות עם העל-מודע וכו', ו"מינה דינין מתערין" לעבור על איסור ניחוש, שמתיימר לפתח חוש נבואה בדיבור (כלומר, זה "סם המות" שרק רופא מומחה יכול להשתמש בו, כפי שמבאר הבעל שם טוב). כתוב שאם אדם היה זוכה ולא היה חוטא הנחש היה משמש גדול שלו – אז היתה יכולת ניחוש בקדושה (כמו אצל יוסף, תיקון אדם – אדם במספר קדמי עולה יוסף, שהוא אדםפלא, בחינת "פלא יועץ" – ש"נחש ינחש איש אשר כמוני" בקדושה). אבל כשהנחש בא דרך חוה – חוה ראשונה – יכולת הניחוש נפלה ("רגליה יֹרדות מות").].

על בחינה זו כתוב "היום הזה ראינו" – אין הכוונה שראינו את ה'. יש שלש פעמים בתורה שכתוב צמד המלים "האדםוחי" (= עד, ממוצע כל מלה הוא הבל – ורת"ס עולה הכל, "כי הכלהבל" – וג"פ "האדםוחי" זה ו צרופי הבל העולים יחד בחר) – "כי לא יראני האדם וחי" (שאפילו משה רבינו נכלל בזה, כפי שנאמר לו), "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (כל מצוות התורה, כפי שקראנו בשבת שעברה), "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי" [הסדר כאן חש-מל-מל: הראשון שלילה, "לא יראני האדם וחי", השני "מל" לשון ברית מילה – הכוללת כל מצוות התורה, ובפרט זו הקדמה לפרשת עריות, קדושת הברית – והשלישי זה המתקה שה"לא יראני האדם וחי" הופך ל"ידבר אלהים את האדם וחי", מל לשון מילול ודבור (הראיה הופכת לשמיעה, אבל נשאר מקיף של "היום הזה ראינו")]. "ידבר אלהים" – דבור שומעים. במתן תורה יש גם ראית דבור, אבל זו התכללות החושים, ובפשט הדבור נשמע. ראינו שיש מציאות שהאדם ישמע את ה' וחי, וממילא זה לא נכלל ב"לא יראני האדם וחי". "לא יראני האדם וחי" זה בחכמה, אבל "ידבר אלהים את האדם וחי" – שהולך על אותו משה רבינו – זה בינה, "משה זכה לבינה" (שעובר מ"לא יראני האדם וחי" ל"ידבר אלהים את האדם וחי", סוד "לא כן עבדי משה"). עוד פעם, היכולת בנפש לשמוע תדרים פנימיים – מהקב"ה או מלב הזולת – זו סגולת אדם (גם בשמיעה יש חוש שמיעה מיוחד לאדם, "חביב אדם", ומזה מגיעים לחוש המיוחד לישראל, שלמעלה גם מהנפש השכלית של ישראל, "חביבין ישראל" – "שמע ישראל", ששומע מה שלמעלה מנבואה, "הוי' אלהינו הוי' אחד"). היכולת להיות קשוב תלויה בשתיקה מול ה' ומול הזולת – שרש הבינה ברדל"א ("פנימיות אמא פנימיות עתיק" שלמעלה מ"פנימיות אבא פנימיות עתיק" – החכמה מקבלת מרישא דאין, "החכמה מאין תמצא", ואמא מקבלת מאמונה).

[השלמה: בכל מקום זכר ונקבה זה כמו חפצא וגברא, אובייקטיביות לעומת סובייקטיביות, וגם כאן אבא ואמא – משכיל ומדבר – זה אותו יחס. המשכיל זה היכולת לצאת מעצמך, להביט במבט אובייקטיבי, בשביל שיפוט שפוי. בבינה-הנבואה התפשטות הגשמיות של הנביא היא משהו מורגש, בגלל שאדם תפוס בגופו ובתדמיתו האישית זה חידוש גדול מאד שיכול להתפשט בזה. לעומת זאת בחכמה זה משהו טבעי, שהאדם מחוץ לעצמו ומסוגל להסתכל על עצמו מבחוץ. זו "התפשטות הגשמיות" בלי צורך להתפשט מהגשמיות. זה גם "חכם עדיף מנביא". הרבה פעמים אומרים ש"פושט צורה ולובש צורה" זה בחכמה (לפעמים אומרים שהחכמה שבבינה זו היכולת להתפשטות – כח הפשטה, חשיבה אבסטרקטית – אבל מה שפשוט בעצם זו החכמה, וההגדרה העצמית של הבינה זו הלבשה, רק שבשביל להיות נביא צריך גם התפשטות הגשמיות, חכמה שבבינה).]

דעת: כח הבחירה

כתוב שהבחירה החפשית של האדם זו ספירת הדעת – "דעת מכריע" בין טוב לרע. בתחלת התורה הדעת היא בעץ הדעת טוב ורע. מה זה תיקון הרע, שעל זה כתוב "גם בלא דעת נפש לא טוב"? בחירה חפשית, איך לנצל ולכוון את הבחירה החפשית לבחור בטוב ולמאוס ברע. כל המושג "שמאל דוחה וימין מקרבת" זה ה גבורות ו-ה חסדים שבדעת.  יכולת האיזון, מה דוחים ומה מקרבים, זו הדעת של האדם ("דעתמכריע", העולה דעתמשה – ניצוץ  משה רבינו שבכל אחד זה הדעת, הכח למצוא את ה', כמבואר בתניא). מפורש בחסידות שלשם "אדם" שייכת בחירת האדם – אדם נקרא על שם כח הבחירה שבו. יחסית, לאיש-גבר-אנוש אין בחירה – בחירה זה אדם, כך מפורש בחסידות. ממילא, זה שאני מסוגל לבחור – זה אדם.

זה יסודי לגמרי ביעוץ נפשי: כשמישהו בא לקבל עזרה אומרים לו – יש בידך לבחור, לבחור בדרך הטובה, שלך יהיה טוב, ואתה יכול גם לבחור בדרך האחרת. זה נקרא לחזק את הדעת של האדם – יש לך בחירה חפשית, יסוד היסודות של כל התורה (ורמז: בחירהבחריה – זה יה ברבוע, יחוד אבא ואמא, י ו-ה, על ידי הדעת; העיקר: ממוצע כל אות ב-בחירה הוא אדם – ה"פ אדם כנגד נרנח"י).

[השלמה: חכמה זה לא להתפס בבלבולים וחוסר השפיות, אלא להגיע להסתכלות נכונה על המצב – להיות 'מבחוץ' – אבל הבחירה היא לא מבחוץ אלא מבפנים. זה פרדוקס, שהשפיות היא מבחוץ וכח הבחירה היא מתוך הגברא. הוא לא בוחר ממקום גבוה אלא מבפנים. בכך זה שונה מהחכמה ומשלים את ההסתכלות השפויה של החכמה.]

חסד: התדמות לה' על ידי הליכה בדרכיו הטובות

חסד זה להיות טוב. האדם נברא בצלם אלקים. "בצלםאלהים" = אברהם, לכן כתוב "בהבראם" אותיות "באברהם". אברהם הוא איש חסד. "בצלמנו כדמותנו" זו היכולת להתדמות לה' – לקיים מצות "והלכת בדרכיו", "מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא ארך אפים אף אתה היה ארך אפים וכו'" (וזה מתחיל מאברהם – "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט" – ה' יודע-בוחר את אברהם בגלל שהוא לא מסתפק בהיותו איש חסד אלא מנחיל את דרך ה' לבניו אחריו). רוב המדות ככולן זה להיות טוב, לנהוג עם הזולת ברחמים, בחנינה, בסבלנות (ארך אפים). צלם אלקים היינו היכולת להתדמות לה' במדות הטובות שרואים אצלו – ללמוד מה' איך להיות מענטש – זה הכל סביב ספירת החסד, להיות טוב. כתוב "אדמה לעליון" – ר"ת אל, שם החסד, "חסד אל כל היום". לכן זה משהו גדול מאד. איך אני יכול להתדמות לעליון? כשאני אדם טוב. אדם מלשון "אדמה לעליון", שזה ה"בצלם אלהים", "בצלמנו כדמותנו" [השלמה: אברהם נקרא "הגדול בענקים" – גדולה שמתבטאת בלבו – היינו שהחסד במדות הלב מצליח להתדמות לעליון, לחסד שבכתר שנקרא "גדולה", ולהמשיך אותו להתבטא גם למטה, כל הזמן עולה לכתר וממשיך מדות של ה' להתגלות למטה. "אדמה לעליון" זו  התגלות ז"א לעתיקא – התגלות "זעיר אנפין" ל"אריך אנפין", להמשיך את "ארך אפים" לזעיר-אנפין – שהסימן לכך בקבלה זקנו של ז"א נעשה גם בעל יג מדות הרחמים, משא"כ קודם הוא רק בעל ט מדות הרחמים, והיינו הפשט בקבלה של "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'" בכל יגהמ"ר. דבר זה תלוי בעיקר במדת החסד, כמבואר על "אית חסד ואית חסד" – המשכה לחסד שבלב מ"רב חסד" שבכתר].

גבורה: רוח חיים שבדם

כתוב בגמרא רמז מה זה אדםאפר, דם, מרה (ס"ת רמה – "תקות אנוש רמה" – העולה גם אדםקדמון, ואותיות אמצעיות הן פר, סוד פר דינים; אפרדםמרה = ל פעמים חוה, והערך הממוצע הוא צלע). לכאורה חלוקת האדם לשלושה מרכיבים אלה היא כדי להשפיל את ישותו וגאוותו (זו הסוגיה במסכת סוטה על חומרת הגאוה), אבל ודאי יש הרבה מה להתבונן בכך שהאדם עשוי מאפר-דם-מרה. מבין השלשה ודאי העיקר זה הדם, לשון אדם (הדם הוא אדום, האפר הוא שחור – ש"אדום הוא אלא שלקה" – ואז אפשר לומר שה"מרה" כאן היא דווקא המרה האדומה, שרש הכעס, אף שיש ארבע מרות ובדרך כלל העיקרית זה מרה ירוקה שהיא שרש התאוות). לכן במקום אחר כתוב שאדם זה אדם, דם וה-א זה רוח החיים שהדם מביא לכל אברי הגוף (היום במדע היו אומרים שזה החמצן שאדם נושם, הוא נכנס לדם והדם מביא אותו לכל איברי הגוף). זה עוד פירוש בקבלה של אדם על בסיס דם. יש עוד פירוש שלישי שאדם זה מלשון דם – שה-א זה מים עליונים ומים תחתונים ורקיע באמצע, היינו שה-א זה יסוד המים. כתוב בחז"ל שאדם הוא חצי מים וחצי דם – זה האיזון – ואם המים רבים על הדם הוא חולה מחלות כאלה וכאלה ("אדרי פוקוס" בלשון חז"ל), ר"ל, ואם יש יותר דם מאשר מים הוא חולה במחלות אחרות שעיקרן צרעת, ר"ל. חז"ל אומרים שהצרעת – עיקר מחלת התורה – זה ריבוי הדם על המים. כלומר, כל הזמן צריך לשמור על איזון בין הדם והמים. בכל אופן, לפי כל הפירושים שמחלקים את המלה אדם למרכיבים, בולט שהעיקר זה דם. דם זה תסיסה, זה רתיחה, זה אש – לכן זה שייך לגבורה. גם הצבע האדום – אדם מלשון אדום – זה גוון הגבורה בקבלה (כתוב בזהר על "מי זה בא מאדום" שבא לבוש בלבושי נקמה). רואים שככל שמתבוננים באותיות ומרכיבי אדם רואים שיש לו תסיסת חיות. כתוב שלהרגיש חי, עם תסיסת חיים, זה גבורה בנפש. מים מרגיעים. אם אני אומר שנפשית האדם הוא חצי מים וחצי דם וצריך לשמור על איזון, זאת אומרת שהאדם צריך להיות באיזון בין רגיעה ונחת לבין תסיסה ורתיחה – זה חיוניות. כח השמירה על האיזון שייך לגבורה (האמצע מאוזן, אבל כח השמירה על האיזון זה יכולת צמצום ודיוק של הגבורה – יעקב, בקו האמצעי, הוא בנו של יצחק). עוד פעם, "הדם זה הנפש" – זה החיות, "והחיות רצוא ושוב", זה תוסס.

תפארת: הנברא הכולל

תפארת זה הכלל של הכל. באותו זהר שכתובים השמות אדם-איש-גבר-אנוש, איך אני יודע שאדם הוא הכלל של הכל? כי כתוב "נעשה אדם". בכל מעשה בראשית לא כתוב "נעשה" לשון רבים אלא רק בבריאת האדם. הזהר אומר שאפילו האור – הנברא הראשון במעשה בראשית – הוא רק פרט, לכן כתוב "יהי". הזהר אומר שאם כתוב "יהי" על משהו זה פרט, אבל אם כתוב "נעשה" זה כאילו שה' מזמין ומשתף יחד את כל מעשה בראשית, שכל אחד יתרום את התרומה שלו (כפי שמבאר בעל מי השילוח, וזה יסוד 'האבולוציה המבוררת' שלנו), כי האדם הזה הוא הכלל הגדול שכולל את כל מעשה בראשית (רש"י מביא מחז"ל שה' אמר ככה מחמת "דרך ארץ" – לקבל הסכמה מהמלאכים וכו' – וזה ממש "דרך ארץ קדמה לתורה", לבריאת ישראל). יש פירוש אפילו  יותר פנימי, ש"נעשה אדם" הקב"ה אומר בעצם לאדם עצמו – גם האדם עצמו משתתף בבריאת עצמו, כי שרשו באצילות. "אני ואתה נשנה את העולם" אומר הקב"ה לאדם. איך? שאני ואתה יחד נברא אותך, "נעשה אדם" (בעצם ה' מתייעץ עם שני פרצופי האדם, העתידים להתחלק ולהתכלל שוב – צריך שיתוף פעולה בתהליך הזה – להציע לחתן והכלה שנברא אתכם יחד ואז תתנסרו ותתכללו שוב, משהו יחודי שקורה רק לאדם בין כל הנבראים). על כל הנבראים כתוב ש"לצביונם נבראו" – נבראו לרצונם – וצריך לחלק שבכל הנבראים זה ברובד על-מודע שאין לו שום קשר למציאות אחר כך ("העלם שאינו במציאות"), אך האדם שרשו באמת ובאצילות ולכן העל-מודע הזה אצלו הוא "העלם שישנו במציאות".

יש באמת קשר בין המלה "נעשה" ו"יהי" – שהזהר משוה ביניהן, ככלל ופרט – ובספירות עיקר הכלל זה ספירת התפארת. לכן יש גם פסוק "כתפארת אדם", והפשט שם זה אשה (קשור לרמז שכל ארבעת השמות עולים ג"פ אשה). אותו פסוק, "כתפארת אדם לשבת בית" – "ביתו זו אשתו" – הפשט זה אשה. אם כן, הכלליות כאן זה כמו שאמרנו שאדם נברא זכר ונקבה, שניהם יחד, ושניהם נכללו ב"כתפארת אדם לשבת בית". נעשה = טוב פעמים יהי. כל פרט שה' בורא מתחיל ב"יהי" – כמו "יהי אור" – ונגמר ב"טוב" ("וירא אלהים את האור כי טוב" וכיו"ב). יהיטוב = מב, השם הקדוש בו נברא העולם, אבל יהי פעמים טוב (התכללות) עולה נעשה. אם כן, יש קשר פנימי יפה בין שתי הפתיחות העיקריות של מעשה בראשית – "יהי" כפרט ו"נעשה" ככלל (שכולל גם את תחלת הפרט וגם את סופו, את "יהי" ואת "טוב"). [כל פעם מזכירים את הגימטריא ש"ויאמראלהיםיהיאורויהיאור" זה "ויאמראלהיםנעשהאדם". יש על זה קושיא, שלכאורה "נעשה אדם" מקביל רק ל"יהי אור", בלי התוצאה של "ויהי אור". כעת מובן שהאדם הוא כולל, וזה כולל את הכל – גם את המאמר וגם את התוצאה (אור ישר ואור חוזר, או איך שנפרש את זה – זכר ונקבה וכו'), פרטים, שמתחברים לכלל של "נעשה אדם"].

איך בא לידי ביטוי שהאדם הוא כללי? קודם כל, אם האדם זה האדם הישראלי – זה מתבטא בכך שהוא יכול להסתגל לכל מצב, גם מצבים קשים. אפשר להסתגל – אנחנו עם סגולה (ניקוד הסגול שייך לחסד, אבל שלש הנקודות שבסגול הן כנגד חג"ת, שעיקרן התפארת – שלמות ההתכללות בין הימין והשמאל). יכולת ההסתגלות באה מהבחינה הזאת. היות שהכל נמצא אצלו, הכל השתתף בבריאה שלו – וגם הוא עצמו השתתף בבריאה שלו – לכן הוא מסוגל לכל דבר, שום דבר לא צריך להפחיד ולהבהיל אותו. הוא כללי.

נצח: ה"לא אדם" שב"אדם"

נצח מופיע בפסוק "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". אמרנו, וזה חידוש מאד חשוב, שלהיות "לא אדם" זה פרט של להיות אדם. עד היום לא ידענו את הסוד הזה. "לא אדם" – זה הנצח של האדם. כתוב "נצח ישראל" – זה האדם הישראלי – "לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". כתוב בחסידות שכל ביטוי של "לא…" מתייחס לאותו דבר – זה לא משהו אחר לגמרי. ברגע שאני אומר ש'זה לא זה' הכוונה היא שיש יחס, רק שלא זה כמו שהוא מתגלה בדרך כלל אלא בצורה הפוכה (זה מה ש"אין כלל שאין בו יוצא מהכלל"; במאמר מוסגר: בצבעי הקשת לא רואים את הארגמן, הוא ה"יוצא מן הכלל", שנמצא בספירת הנצח – בשביל להבין את זה צריך להבין את כל מה שנתבאר בסמינר "אור וצבע").

מה זה נקרא לומר לאדם שיש לו בעיה שאתה יכול להיות גם "לא אדם"? בלשון הרבי, החסידות, זה להיות עקשן. יש ביטוי מפורסם מהרבי שלהביא את המשיח צריך עשרה עקשנים. עשרה עקשנים זה עשרה יהודים שלא יתחרטו ולא יחזרו בהם, שלא זזים מ'חולשת משיח'. זה שהקב"ה הוא "לא אדם להנחם" – הרי יש הרבה פסוקים שה' ניחם – זה דווקא לגבי המלכת בית דוד, לגבי משיח (ה' התחרט על בית שאול ומבטיח שעל בית דוד לא יתחרט, יקים לו בית נאמן, וזה החידוש כאן – שדוד מתפלא עליו ומתפעל ממנו, שזה לא לפי "תורת האדם" – ה' יכול להתחרט, לפי מעשה התחתונים, וכאן באופן מיוחד ויוצא דופן "לא אדם הוא להנחם"). להתחרט זו תכונה אנושית – יש פסוק "חרט אנוש", להיות אנושי זה להתחרט, גם על דברים לא טובים וגם בכלל, שאדם הוא לא יציב עד הסוף ("חרט אנוש" זה משהו קבוע, חרוט בנפש – לכאורה דבר והיפוכו – וההסבר הוא שהדבר הכי חרוט וקבוע באישיות זה חוסר היציבות). אכן, נצח והוד זה ספירות של יציבות. לכן בנצח אדם יכול לקבל החלטה בדעתו שבנקודה זו אני לא זז, יש לאדם בחירה והוא יכול לבחור להיות "לא אדם". זה שיכול להיות "לא אדם" – השלמות שלו – זה הנצח שלו, "כי לא אדם הוא להנחם" (אדםלאאדם = יא ברבוע, שלמות). [החלטה זו נכנסת להיות כטבע שני, אבל לפעמים עומדת בנסיון. גם בחירת ה' בבית דוד עמדה למבחן כמה פעמים – כמו כשה' רואה שכולם רשעים, או כשעתליה כמעט מכחידה את בית דוד – ואז צריך הרבה התגברות ועקשנות בשביל לנצח. רוב הזמן יש עקשנות בטבע, בלי להרגיש שאתה עקשן, אבל בשעת נסיון צריך להתגבר במדה זו – להתגבר על מנת לנצח. לכן נצח זה או נצחיות (כשזה בטבע) או נצחון (כשצריך לעמוד בנסיון)].

[השלמה: יש דיוק מתבקש בפסוק "כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". לכאורה "לא ישקר" לא שייך להמשך הפסוק, לא כתוב "כי לא אדם הוא להנחם ולשקר", ואדרבה, אדם טוב הוא לא שקרן (שקרן הוא "לא אדם" לגריעותא), אבל הוא כן מתנחם. יש איזה חידוש בפסוק, שמתוכו גופא אפשר לומר שהוא מדגיש שאדם לא משקר – שכן טוב להיות אדם. ש"נצח ישראל לא ישקר" כי הוא "אדם" ו"לא ינחם – כי לא אדם הוא להנחם". את הווארט שהלא-אדם צומח משלמות האדם אפשר לדייק כאן מהפסוק. האדם לא משקר, ומודה שהתנחם – מודה שיש לו חולשה והוא מתנחם (כמו בנדרים, שאפשר למצוא פתח חרטה – "חרט אנוש"). אם יש מישהו שפותר בעיות נפשיות זה החכם שמתיר את הנדר – הנושא הכי כללי בתורה של העמקה בנפש ומציאת מניעים תת-מודעים או לא-מודעים וכך פתרון בעיות נפשיות זה מסכת נדרים. חכמת החכם שמוצא פתח חרטה – מוצא את החולשה שהיא הפותרת את הבעיה. חשיפת החולשה – המודעות לחולשה מתוך הלא-מודע – זה המפתח לפתרון והתרת הנדר. ומה החולשה? שלא ידע מה הוא אומר, מה יצמח מזה, ואם היה יודע לא היה אומר. הוא מתחרט, וזה נקרא "חרט אנוש".]

הוד: "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"

הפסוק אומר – ואנחנו מזכירים הרבה פירוש הבעל שם טוב על זה – "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". עיקר האנוש שבאדם היינו שחלק ממהותו שיכול לחטוא (וודאי יחטא). אם הוא חוטא ממש זו חולשה שהופכת לחסרון, ועל זה נאמר "הודי נהפך עלי למשחית". אבל יותר בעדינות, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" הכוונה שמיסודו, עוד לפני שהוא חוטא, הוא בעל חולשה. זה שאדם מיסודו הוא בעל חולשה זה ההוד. בלי ההוד אין כלום. קמים בבקר ואומרים "מודה אני לפניך" – ה"אדן" (= מודה) של עבודת ה' זה ההוד. וכאן, הבסיס של האדם זה להודות בחולשה שלי – "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". זה אדן שמעמיד את האדם על רגליו – שחולשה זה לא חסרון, זה מה שעושה אותך אדם. זה התרגום של אדם – "אנש" (זה קשור גם למה שאמרנו שעיקר החולשה אצל האשה, 'המין החלש' – "איהי בהוד" – והיא באמת האדן של האנושות).

יסוד: שלמות האדם – נישואין

יסוד זה מה שכתוב בזהר, כמה פעמים, ש"אדם" זה להיות נשוי. אחד שהוא לא נשוי הוא לא אדם – "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם". זה המשך של ההוד – זו חולשה להתחתן. כתוב "העטופים ללבן והקשורים ליעקב" – הכבשים שיכולות להתחמם בינן לבין עצמן, בלי להזדקק לזכר, שייכות לקליפה. מי שיכול לחיות חיי רווקות שייך לקליפה – "העטופים ללבן" (רוקות לשון ריקות – בסוף זה הופך לחסרון; מהעדר-החולשה נעשה בסוף המצב של "הבור רק אין בו מים", "אבל נחשים ועקרבים יש בו"). מי שיש לו את החולשה שחייב להיות עם בן או בת זוג זה "הקשורים ליעקב" – שייך ליעקב, לחולשה. כמובן, זה שאין אדם בלי איש ואשה יחד זה היסוד – ברית הנישואין בין החתן והכלה (והרמז שהנשואין שייך דווקא ל"הקשרוים ליעקב": אדםהשלם = יעקברחל; בתחלה יעקב נקרא "איש תם", אז אפשר לחשוב שהוא שלם בלי אשה – זה לפני שהתחתן – אבל הוא "איש תם ישב אהלים", שרומז לכך שה"תם" יביא אותו לשאת אשה, וה"אהלים" הופכים להיות אהל לאה ואהל רחל, ואז דווקא יהיה שלם; אהלו של שם הופך להיות אהל לאה ואהלו של עבר הופך להיות אהל רחל – לפני שהלך לחרן נטמן רק באהל עבר, כי שם כבר מת).

מלכות: התלבשות ו"דרך ארץ קדמה לתורה"

"אחרון אחרון חביב" – "חביב אדם" – כולל שני דברים. בגבורה דרשנו את האותיות אפר-דם-מרה, או רוח החיים בדם, או המים לעומת הדם, אבל כאן אומרים ראשי תיבות – "אאלפך חכמה" (מחשבה), דבור, מעשה. כלומר, שלש האותיות רומזים לשלשת לבושי הנפש, שבאים מהמלכות – "לבוש מלכות". לכן פירוש זה שייך למלכות, ממלכות דאצילות נבראים ונוצרים ונעשים שלשת העולמות התחתונים בי"ע, שהם הם כנגד מחדו"מ. מחשבה-דבור-מעשה זה יכולת הנפש להביע את עצמה, להתלבש, להופיע – "עלמא דאתגליא" זה מלכות. איך אני מופיע? מלובש במחשבה-דבור-מעשה.

מה זה אומר לגבי מישהו שבא עם בעיה? יכול להיות, רוב הפעמים, שהבעיה שלך היא שבאיזה מקום אתה ערום – אתה לא מלובש (זו גם לשון חז"ל על חטא אדם הראשון, "כי ערומים הם" – שהיתה להם מצוה אחת ונתערטלו ממנה). כאן, היות שהמלכות היא הכי פשוטה וארצית – זה המקום לתת עצה מעשית. כתוב שכל התורה והמצוות הם במחשבה-דבור-מעשה. כל תריג מצוות הן תריג עיטין – עצות טובות לתיקון הנפש. אם אתן עצה טובה לאשה להדליק נרות שבת קדש – שזו ודאי סגולה לעזרה נפשית – זו עצה שבאה מהמלכות. כל עצה מעשית, שקשורה להלבשת הנפש – להתלבש נכון – שייכת למלכות. המלכות זה להתלבש נכון, ובשביל יהודי להתלבש נכון זה תומ"צ. יש מכתב מפורסם מהרבי הצמח-צדק (שנדפס בספר מאה שערים), שמישהו כתב לו שהוא בעצבות – היום קוראים לזה דכאון עמוק – והוא ענה לו שיתלבש בצבעים עליזים, הלבוש מצביע על הנפש. זה יותר מתאים לנשים, שיכולות להרשות לעצמן להתלבש באיזה צבע שרוצות. לגברים זה טפה יותר קשה, שכולם חייבים ללכת שחור, אבל אם לא חייבים ללכת שחור זה לכולם – כך הצמח-צדק אמר (סימן שבזמנו לא היו חייבים ללכת ככה, ירידת הדורות…). תתלבש שמח – זה ישפיע על הפנימיות. כל התורה והמצוות זה לבושים – מחשבה (אותיות בשמחה, "עבדו את הוי' בשמחה") דבור ומעשה. זה הפירוש של המלכות, שהאדם המלכותי לבוש נכון. הרבה פעמים באמת חסר לך לבוש.

עוד דבר, רק לסיים – נחזור להתחלה – גם "דרך ארץ קדמה לתורה" זה מלכות. זיי א מענטש – תהיה אדם. "דרךארץקדמהלתורה" זה כט פעמים אדם – קשור במהות להיות אדם. לנהוג בכל הדברים שלך בדרך ארץ – יש כמה פירושים בדרך ארץ, לא נפרט אותם – אבל זה לחשוב כל הזמן על דרך ארץ. חוץ מזה שבחסד אמרנו שצריך להתדמות לה' בכל המדות הטובות שלו, אבל אם רוצים מלה אחת פשוטה בשביל דרך ארץ, בשביל כולנו, זה תמיד להתחשב (שייך גם למחשבה). עוד לפני שאתה טוב – תתחשב (תהיה רגיש לא לפגוע, עוד לפני שאתה מיטיב לזולת). להתחשב בזולת זה דרך ארץ, וזה מלכות. כשהגר שבא להתגייר ובקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת הלל אמר לו "מה דסני לך לחברך לא תעביד" – לא 'תהיה טוב', אלא 'אל תעשה מה ששנוא עליך', תתחשב.

בזה סיימנו את ה"אדםאחד" – 13 מדרגות של אדם – הזמן של זה בספירת העומר. ועדיין, אחרי הכל, הכותרת היא "חולשה זה לא חסרון". שיהיה חג מתן תורה שמח, קבלת התורה בשמחה ובפנימיות, ושכולי האי ואולי – שכל אחד יזכה להיות ה"אדם אחד מאלף מצאתי".

השלמות:

א. יהודה המכבי גבור יותר מכל היוונים, אך נקרא מה"חלשים". כפי שנתבאר, חולשת עולם התיקון היא אהבתו-תאוותו, ובקדושה זה לא תאוה לעצמי – ל"אנא אמלוך" שלי – אלא שאיני יכול בלי ה', איני יכול בלי בית המקדש (תאות ה' לדירה בתחתונים, כדלקמן). כך, גבורת יהודה המכבי נובעת מתוך חולשה – הוא לא התגבר להלחם מתוך "אנא אמלוך" אלא מתוך אהבה שלמעלה מטעם ודעת לעם ישראל, אז מתוך חולשה לעם ישראל הוא קם להלחם. מכאן נלמד הבנה חדשה בדברי הרבי שהדרך להביא את המשיח זה המשכת אורות דתהו בכלים דתיקון. הסבר אחד – בהקשר לנצח בפרצוף לקמן – שחלק מיכולת הבחירה של האדם היא היכולת לבחור להיות לא-אדם, היינו שהכל חלק מהאדם. מה שממשיכים את ה"אורות דתהו" – העקשנות – ב"כלים דתיקון" זה גופא חלק מהאדם. כאן עוד נקודה, שהכל מתחיל מהחולשה של התיקון – גם ההתגברות באה מהחולשה. זה פרדוקס – אם החולשה היא מספיק חזקה ככה ממשיך "אורות דתהו" בתוך ה"כלים דתיקון" – ממשיך מסירות הנפש ועקשנות, "לא אדם", לתוך ה"אדם" שלו. זה הכל נשיאת הפכים גדולה.

ב. לא הרחבנו מספיק בדינמיקה בין ארבעת שמות האדם. בחסידות בדרך כלל מוסבר שזה ארבע דרגות שונות. במאמר "חביב אדם" ה'ש"ת הרבי הקודם מסביר זאת – שני שמות עצם ושני שמות תואר – כפי שאמרנו. ברגע שהוא אומר שני שמות עצם ושני שמות תואר הוא כבר הופך את זה לשני תארים. אנחנו אמר שהיות שאדם הוא הכלל – להיות אדם זה להיות כולם.

מאד מענין שהמקור לזה בזהר. שם הסדר הוא אחר – אדם, גבר, אנוש, איש – ולא ראיתי מי שמסביר למה. אפשר להסביר מיד אומרים שהאדם יכול להיות גבר או אנוש, ויש גם איש שיכול להיות גבר או אנוש. כל המהלך שלנו כאן היות שהכל "הא בהא תליא" – שבתוך האדם גופא, מתוך האנוש-החולשה שבו הוא יכול להגיע לגבר-הגבורה שבו, וגבור זה תרגום של איש. תיכף נאמר שיש כמה דרגות איש, ואחת מהן זה "איש מלחמה". כלומר, מתוך האנוש אפשר להגיע לכל המדרגות (זה מה שאמרנו שתחלת העבודה היא מהוד, והוא יותר מהכל ה"אנוש" שבאדם – לג בעומר זה אנוש שבאנוש, היות שזה הוד שבהוד. כל ספירת העומר זה אדם ו-לג בעומר, המ"ת שבתוך הספירה, ה"כלי חמדה" שבתוך הספירה, זה בחינת אנוש שבאנוש).

לפי זה אפשר לפרש בניחותא את הפסוק "החלש יאמר גבור אני" – לא שמרגיש עצמו מסכן, אלא שמתוך החולשה גופא יוכל לבטא את הגבורה שלו, "יאמר גבור אני" מתוך זה שהוא חלש (על דרך "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"), זה קרוב לפשט הפסוק. דוגמה לזה שאהרן דווקא בגלל בושתו ומחשבתו שאינו ראוי נבחר לשמש במקדש – "לכך נבחרת" (כפירוש הנעם אלימלך). כמובן, חולשה בנפש קשורה לשפלות, לכן זה יסוד כל עבודת ה'.

ג. בפסוק "אדם שת אנוש" אפשר להסביר את ה"שת" לפי הפסוק השני של "מה אנוש" – "מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך". רואים ש"שת" זה לשון תשית – לשים לב. כך נדרוש את הפסוק "אדם שת אנוש" – שאדם צריך לשים לב שהוא אנוש. השת הוא איזה ממוצע בין אדם לאנוש, ובשמות האדם זה איש וגבר, אז  צריך לומר ששת כאן כולל את האיש והגבר. אישגברשת = אדםחוה פעמים חוה (כל הפסוק עולה נח פעמים חוה). ברור שה-ש של שת מצלצל איש, וצריך לומר שה-ת זה גבר (אדם שת נוטריקון אשת – אשת-אנוש – אדם נמשך מהאשה-האמא), אבל הגבר כמובן טפל כאן (כפי שיתבאר שהעיקר זה אדם-איש-אנוש). שת זה יסוד, תשתית, ואמרנו שאיש זה ביסוד. הוא גם איש כולל – "תחת הבל כי הרגו קין", וגם תחת קין שבסוף נכחד מהמציאות (תחת הבל במובן של גלגול נשמה – משה-שת-הבל – אבל בפשט הוא תחת שניהם, כממשיך האנושות). אמרנו שקין והבל הם שני אישים, "איש איש", ומי שכולל אותם זה שת, מחזק את זה שהוא האיש הכללי.

ד. על אנוש כתוב הפסוק – המבואר בסוף מאמר "הרכבת אנוש לראשנו" – "אז הוחל לקרוא בשם הוי'". יש בזה פירוש למעליותא ופירוש לגריעותא. בחז"ל וברש"י מובא הפירוש לגריעותא, הוחל מלשון חולין וממילא גם מלשון חילול – שעשו את שם ה' חולין ובכך חיללו את שם ה', כמו שהרמב"ם מתאר בפירוש שדור אנוש זה תחילת הע"ז בעולם. בחז"ל כתוב שאדם הראשון היה מין ועבד עבודה זרה, אבל הממסד של ע"ז – הטעות הכללית האנושית, שרש ע"ז, השקר – מתחיל מאנוש (לפי חז"ל, וכך כותב הרמב"ם). כל זה הפירוש השלישי, שמראה שאנוש-חולשה יכול להגיע לחסרון הכי גדול, עבודה זרה. למה עובד ע"ז? כי מרגיש עצמו חלש וחייב עזרה מידית, אס-או-אס. אם הוא מתפלל לה' ולא מיד נענה אז הוא משתחוה לפסל ר"ל, ש"כולי האי ואולי" משם יבוא עזרי. הוחל זה גם לשון חולה (אותן אותיות, עולה מט, שדורשים שיש לו מט שערים אבל חסר לו שער הנון, זו גם העבודה ב-מט ימי הספירה, לדעת טוב טוב את המוגבלות והחולשה שלנו) – היות שהוא אנוש הוא חולה, הוא בעל חולשות. עד הדור של אנוש הוא לא היה כל כך חולה (אם כי מחלות ממש התחילו בעולם יותר מאוחר – השרש הראשון של החולי זה חטא עה"ד, תחלת התהליך של "כל הוה נפסד", אבל התגבר אצל אנוש) ומתוך החולשה והחולי שלו "הוחל לקרוא בשם הוי'". יש גם פירוש חיובי, שמתוך החולשה הוא התחיל להתפלל – לא מתחילים להתפלל לה' בלי חולשה. זה ווארט שלא אמרנו עד עכשיו – שחולשה זה טוב כי בלי זה אתה לא מתפלל, אין לך על מה להתפלל, אז אין לך ה' בכלל. אחרי השאלה מה יותר גרוע, גאוה או תאוה, יש עוד שאלה – מה יותר גרוע, ע"ז או להיות אתאיסט? הבעל שם טוב בפירוש אומר שנצרות זה יותר טוב מכפירה במציאות ה', לפחות קוראים לה' "אלוה דאלהיא" בעבודה זרה. מי שאין לו חולשה בכלל מגיע בקלות להיות אתאיסט – הסיינטולוגיה כנ"ל – "אמר נבל בלבו אין אלהים". ע"ז היא גם תאוה, כמו שכתוב על מנשה שרץ אחרי ע"ז ואמר לאמוראים שאם היה יצרא דע"ז הם היו עוד יותר ממנו (רק שבתחלת בית שני בטלו יצרא דע"ז – זה גם יצר, שמתוכו גם באה שפלות מסוימת). להיות אתאיסט זה שיא ה"אני ואפסי עוד" – הגאוה. אם כן, ל"אז הוחל לקרוא בשם ה'" יש פירוש שלילי וגם פירוש חיובי. הפירוש החיובי שלו הוא הפירוש המשיחי שלו – כך המשיח יפרש. זה גם מה שיוצא ממאמר "הרכבת אנוש לראשנו". בפשט זו מחלוקת רש"י ואבן-עזרא (שאומר "והוא מגזרת תחלה" – לא לשון חולין – "והטעם שהחלו להתפלל, ואילו היה מחילול היה השם סמוך אל המלה"). לפי החזקוני זה פירוש שלילי, אבל במשמעות אחרת – שאז התבטלו מלקרוא בשם ה' (על דרך "לא יחל דברו"). כאן זו גם הפעם הראשונה בתנ"ך המלה "אז" – מלה מאד מאד חשובה, א למעלה מ-ז (הסוד של כל השירות בתנ"ך, "אז ישיר"). אזהוחללקרואבשםהוי' = חשמלחשמל (יהלום של זך), כולל אותיות חשמל בפירוש (שבהן יש אותיות חלש), ושאר האותיות גם עולה חשמל. המשפט השלם בפסוק – "ויקראאתשמואנושאזהוחללקרואבשםהוי'" – עולה ז"פ איש.

ה. חידוש בזהר: הזהר אומר שב"אדם" כתוב שני דברים, ש"ויפח באפיו נשמת חיים" זה רוח החיים מהימין ו"ויהי האדם לנפש חיה" זה רוח מהשמאל, והמפרשים אומרים שזה שתי החוות – "נשמת חיים" זו חוה השניה ו"נפש חיה" זו חוה הראשונה. השמאל כתוב אחר כך, אבל הימין זו החוה השניה, ומכיון שבא מהימין התקיים. החוה הראשונה היתה לא מתוקנת, ולכן הסתלקה – היתה אם כל השדים. מה שחוה היא "אם כל חי" זה מזכיר את "נפש חיה" – "רוח ממללא". לפי פשט "נפש חיה" זה לא דבר שלילי אלא חיובי מאד, ולכן זה כל כך חידוש בזהר. לפי הפשט זה עוד יותר חיובי מאשר "נשמת חיים" – זה "דעה ודבור" (תוספת דעה על התרגום, "רוח ממללא"). בדרך כלל אנו מסבירים ש"דעה ודבור" היינו עטרא דחסדים ועטרא דגבורות בדעת, אבל כאן אומר שרק מצד שמאל. זה שחוה הראשונה לא מתוקנת, ולכן מסתלקת ונעשית אם השדים – כמו קין לגבי הבל, שבשרש יותר גבוה (כפי שיתגלה לע"ל), אבל יצא יותר נמוך. זה גם נכנס לסוגיא שם בזהר. בכל אופן, לעניננו, אם מעיינים שם יוצא ש"נשמת חיים" זה כמו שאקרא למין האנושי על שם המשכיל, כי כח המשכיל הוא בעיקר החכמה, ו"נפש חיה" זה על שם המדבר. היות שזו חוה ראשונה, אף שכתוב שני, יש לו שרש יותר גבוה – כמו שכתוב בחסידות שיש משהו בשרש הדבור בחכמה ("מצרף לחכמה") שלמעלה מכח המשכיל. זה מהלך שלם בפני עצמו, ש"נשמת חיים" זה משכיל מצד החכמה, מצד חוה שניה (אפשר לומר שחוה שניה קצת פחות מדברת מחוה ראשונה – בא לידי ביטוי במדבר אצל שלומית בת דברי, שיותר מדי מדברת עם כולם; אם חוה ראשונה חטאה עם הנחש – גם בגלל שהיא פטפטה עם הנחש – לפי הדעות השונות מתי חוה ראשונה סיימה את תפקידה), ו"נפש חיה" זה מדבר. תמיד אומרים ש"ויהי האדם לנפש חיה" רומז לאשתו, כפי שהיתה צריכה להקרא לולי החטא, אבל לפי הזהר כאן הכל זה אשתו – הוא בפני עצמו רק "עפר מן האדמה". גם נשמת חיים וגם נפש חיה זה שתי וואריאציות של אשתו – שתי רוחות. יוצא שהאשה לגבי האיש היא הרוח שלו – כך אשתו של קרח היא 'רוח שמאלית' ואשתו של און בן פלת 'רוח ימנית'. לא ברור מה און חשב – האם הפסיק להחזיק במחלוקת – אבל ודאי שהפסיק לדבר, זה שייך ל"נפש חיה" המתוקנת, אשתו. יש כאן קצת פלונטר, כי האריז"ל כותב שתיקון חוה ראשונה היא לאה ותיקון חוה שניה היא רחל, ולכאורה זה הפוך ממה שאמרנו, שיצא שחוה ראשונה היא הדבור (לפי סדר הפסוק זה מצוין, אבל לפי ההסבר היוצרות מתהפכות). זה דבר שצריך ליישב.

ו. עוד כלל בביאורי הזהר לצ"צ: לאיש שני פירושים עיקריים. או שזה לשון יש (לפעמים אומר שאיש זה אין-יש, אבל הדגש על היש שיוצא מהאין, פרט, עולם הבריאה) – כמו "אית" בארמית (אז גם ה-ת של שת נכנסת אליו) – או לשון אש. לכן אומר כלל גדול שהיחס בין איש לאדם זה רצוא ושוב, ובעבודת ה' זה היחס בין תפלה לתורה ("זאת התורה אדם"). הכלל זה בתורה, בחינת אדם, והתפלה זה איש (זה משהו אישי, זו אולי הסברא של מי שסובר שזו לא מצוה מדאורייתא – שזה משהו כל כך פרטי, לא כללי – ולכן גם אי אפשר להסביר זאת לאחר, כווארט של ר"פ מקוריץ). כתוב בכל מיני מקומות שאדם-איש זה כלל-פרט, אבל את זה הצ"צ לא מציין כאן. מוחין דגדלות זה תורה, ועיקר התפלה זה פרצוף היניקה – המדות, עבודה שבלב. הוא אומר שאיש כולל גם מוחין דאמא, גדלות א', וזה גם שייך לעבודת התפלה. הצ"צ אח"כ מקשר זאת גם ל"אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'" – "בניך" זה בן-יה ו"בוניך" זה כבר ת"ח. זה מתקשר מאד יפה למה שדברנו בתחלת השיעור על "חביבין ישראל שנקראו בנים" ו"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" – כלי חמדה זה התורה, ובה היכולת לתקן את העולם, אבל קודם צריך להיות בנים ולא להתייאש כי האבא תמיד קרוב לבניו. זה בדיוק היחס בין בניך לבין בוניך, וכאן הוא אומר שבניך זה איש ובוניך זה אדם. זה בדיוק כמו רבי מאיר ש"בין כך ובין כך נקראו בנים" – פסח שני – ואחר כך רשב"י זה כבר "בוניך". אם כי זה גם אש – מדליקים מדורה – אבל מה שניתן מתוך האש זה התורה (כמו במתן תורה), "כלי חמדה" (ר"ת כח – כח-מה זה אדם, בחינת תורה, "מה טוב ומה נעים" (להוריד גשם, לתקן את הגשמיות).

ז. במאמר "חביב אדם" לפני שהרבי הריי"צ אומר שיש שני שמות עצם ושני שמות תואר הוא מביא כלל בלשה"ק (שאין בהערות הרבי שם מ"מ לכך), שיש ארבעה סוגי שמות – שם העצם, שם התואר, שם הפעולה, שם הכינוי (שהוא שם המושאל). הייתי יכול לחשוב שארבעת שמות האדם הם ארבעת סוגי השמות, אבל הוא לא חוזר לזה, אלא מדבר רק על שם העצם ושם התואר. לכאורה "מן המדבר" זה שם הפעולה, וכך גם "משכיל". כמובן, אין קושיא למה לא מזכיר מדבר ומשכיל, כי מתכוון לארבעה שמות במקרא. לפי ההגדרות שלו לשמות צריך לרמוז גם לכינויים של האדם, ולכאורה מדבר וגם משכיל הם על שם הפעולה. הכי דומה לשם המושאל – ששואלים אותו מדי פעם – זה אנוש, שמשתמשים בו במובן של אנוּש. אם המצב אנוש הוא מצב אנושי. זה ניב שהוא דוגמה לשם הכינוי. בתוך הארבעה, הכי מתאים לשם הפעולה זה גבר – מתאר את הפעולה של התגברות (אנוש – חולשה – זה היפך הפעולה, זה מצב). לפי זה, אף שאמרתי שאדם ואיש זה שמות עצם וגבר ואנוש שם התואר, אבל אם מסבירים שגבר זה יחסית שם הפעולה ואנוש יחסית שם המושאל, אז צריך להגיד שאדם זה שם העצם ואיש זה שם התואר.

יש קושיה שהרבה פעמים הזכרנו, שאדם זה משעת הלידה ואיש זה רק כאשר נעשה גדול. זה שאדם הוא מוחין דגדלות זה לא על פי הלכה דווקא, כי זה מהלידה (הייתי אומר הפוך, שגדלות מוחין זה איש – בר מצוה). אבל לפי מה שאומרים כעת, המצב של איש – כמו בר מצוה – זה פרט לגבי המין, מין האדם, שכך מרגע שנוצר ונולד עד הרגע האחרון שלו. לכן זה גם טוב, ש"כאיש גבורתו" – שיש איזה התבגרות והתגברות באיש. זה אמור לתאר את המצב החיובי של האדם, שהוא איש. לכן רש"י הרבה פעמים בתנ"ך מביא ש"איש" זה צדיק ("כולם אנשים" – מלשון איש, כמובן – "היש בה איש" וכיו"ב). איש זה שבח, אדם לאו דווקא (אולי להיפך). אם אנוש זה שם הכינוי גם מסביר למה עושה חיבור בין שונים, כי הוא הכי גמיש – נותן את עצמו להישאל לדברים אחרים. שוב, מה שהרווחנו ממהלך זה, שיצא לנו שבאמת אדם זה הכלל, זה שם העצם ממש, וממילא זה כולל את כולם.

ח. איך מקבילים את ארבעת השמות כנגד הספירות? מכל ספירות הלב, אדם כנגד תפארת – "תפארת אדם". לפי זה נפרש גם "חכמת אדם" וגם "בינת אדם" כהמשכת מוחין לפרצוף ז"א, שעיקרו התפארת. כשהוא מקבל מוחין דאבא זה "חכמת אדם" וכשהוא מקבל מוחין דאמא זה "בינת אדם". פנימיות האדם עצמו זה הדעת, אבל אין פסוק "דעת אדם" – הדעת היא ממש חלק ממנו, הנשמה שלו (כמו שהדעת היא נשמת התפארת). אנחנו פותחים את הבקשות בתפלה שלש פעמים ביום ב"אתה חונן לאדם דעת". זו הדוגמה העיקרית לכך שאדם ואנוש הולכים יחד – הכי עליון והכי קדמון – "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". בפשט "אנוש" שם זה לא משהו חלש, אלא מלה נרדפת ל"אדם". בכל אופן, זה אומר לי ש"אדם" שייך לדעת ו"אנוש" שייך יותר לבינה. אם אנוש במדות זה הוד, שרשו בינה – "בינה עד הוד אתפשטת". יש פסוק "עקוב הלב מכל ואנוּש הוא" – הפסוק שמובא בדרושים על כך שאנוֹש לשון אנוּש. קודם כל, רואים שזה קשור ללב – העקב של הלב (קשור להוד, עקב רגל שמאל). היות שזה קשור למחלה זה כמובן מתקשר למה שמוסבר לגבי ספירת ההוד, מערכת החיסון בגוף, וכשהיא מתקלקלת זה השרש לכל המחלות. לפי זה, כדי לחזק את האנוש צריך ללמד לו בינה. בחינת אדם מחוננת בדעת ("חונן הדעת") – כמו ילד מחונן. את בחינת האנוש צריך ללמד בינה – להבין דבר מתוך דבר, להבין שמתוך החולשה שלך אתה יכול להגיע לכל המעלות הנשגבות ביותר. שוב, אדם זה תפארת, ונשמת התפארת זה דעת – זה הז"א בעצמו. "אתה חונן לאדם" היינו שמה שאדם מחונן בו זה הדעת, כמו נשמה בתוך גוף (בתהלים יש פסוק "המלמד לאדם דעת"). בפרצוף הפרטי, לקמן, זו יכולת הבחירה – עיקר הדעת. אנוש זה הוד, כנ"ל, אבל זה יכול להיות גם מלכות – "איהי בהוד". היות שאנוש הוא גם השרש של אשה שייך למלכות, וגם כלל האנושות זה המלכות. דוד המלך זוכה להיות מלך כי הוא אנוש (עם קופה של שרצים מאחוריו, עוד לפני שנולד – זה ודאי נותן לו הרגשת חולשה – וגם לא היה ראוי לאותו חטא וחטא כדי להורות תשובה ליחיד, ו"תשובה ליחיד" היינו ההוראה שאפשר להגיע מתוך חולשה גם לחור-חסרון שהוא הכי מעלה, "לבי  חלל בקרבי").

יש שלשה פסוקים שמתחילים "מה אנוש"  – הכי מפורסם זה כמובן תהלים ח, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (אנוש מול בן אדם). שני הפסוקים האחרים הם באיוב – "מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך" ו"מה אנוש כי יזכה וכי יצדק ילוד אשה". נחזור לזה לקמן – דרוש על אלה – אבל לעניננו, שאחרי "מה אנוש כי תזכרנו" כתוב "ותחסרהו מעט מאלהים" – אז כאן זה משה רבינו ("מהאנוש" = אדםאנוש = בןעמרם = אישהאלהים, רמז מובהק למשה רבינו). לפעמים משה רבינו הוא אדם, לפעמים איש ("איש האלהים") ולפעמים הוא אנוש. דווקא ב"אנוש" שלו הוא זוכה (על דרך "מה אנוש כי יזכה") ל"ותחסרהו מעט מאלהים". כאן רואים שהמלה חסרון היא במשמעות שהוא איש המעלה יותר מכל בני אנוש. כמובן, כל "מה" רומז ל"ונחנו מה" של משה רבינו.

את גבר, לשון גבורה, לכאורה חייבים לשים בגבורה. אם הייתי מוציא את הגבר – הטפל לאחרים, כנ"ל – הייתי שם איש בגבורה, "כאיש גבורתו" וכן "ויקח איש חרבו" (ממנו לומדים מה זה להיות איש – להיות איש זה להתחייל). אבל יש לי גבר, שודאי גבורה, אז איש בתור ספירה אחת צריך להיות היסוד (תפארת כבר תפוס…). האיש הראשון בתורה שמתואר באיזה תואר זה "איש צדיק" – "נח איש צדיק". בכל אופן, "איש צדיק" זה משהו מהותי אצל איש. אם נשים אשה במלכות אז בן הזוג שלה הוא ודאי האיש. הלכות אישות זה איש ואשה, יסוד ומלכות. זה שאיש הוא גם גבור זה כח הגברא של היסוד – "כאיש גבורתו". מענין שהיסוד הוא פרט לגבי התפארת, כמו יעקב שהוא כלל ישראל, ויוסף הוא גם נשמה כללית אך עדיין הוא רק אחד משבטי י-ה (וכשאמר לאחים שהוא הכלל זה הרגיז אותם, זה 'גדול עליהם' – גם הוא היה צריך להסביר לעצמו, לכן גלה למצרים, איך מחד הוא כלל ומאידך הוא פרט אחד מ-יב).

יצא שיש אדם בתפארת וגבור בגבורה ואנוש בהוד ואיש ביסוד (ואשה במלכות, אבל לא נחשבת בפני עצמה – זה גם אנוש, "איהי בהוד"). חסרות ספירות – דווקא בקו ימין, אין חסד ואין נצח. היות שאמרנו שלאנוש יש שני מקומות, הוד ומלכות, "איהי בהוד", וגם לאדם יש שני מקומות – דעת ותפארת, "משה מלגאו יעקב מלבר". גם משה הוא אדם, וגם על יעקב נאמר "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". לפי זה מתנוצץ רעיון שאולי כל אחד הוא כפול, בשתי ספירות – זה ישלים את הספירות, וגם את ההבנה של כל אחד. נתחיל מהגבר של גבורה – כמו שהוא גבורה הוא כנראה גם נצח (בסוד "שכל את ידיו"). אם האדם כל הזמן בגבורה והתעקשות הוא המנצח, לכן הגבור מנצח. לכן ראשית ממלכתו של הגבר בגבורה ותכליתו נצח. זה גם מתיישב טוב. עיקר החידוש לגבי איש, שכעת נשאר לו להשתייך גם לחסד – הרי לכאורה איש זה יותר גבורה. אבל אם עיקר האיש זה היסוד, אז צריך לקבל קודם מהחסד. כמו שהמלכות קודם נבנית מהגבורות ואחר כך ממשיכה חסדים, אותו דבר – ויותר, בפנימיות – כח הגברא זה גבורה (יוסף-יצחק), זה הכלי של היסוד, אבל הוא בעיקר ממשיך חסדים. כמו שיש "חסדי דוד הנאמנים" כך תכלית היסוד להמשיך חסדים למלכות ולבסם אותה. גם כשאומרים שהיסוד הוא "איש צדיק" – צדיק זה אחד שנותן צדקה.

אבל צריך יותר ראיה מהכתוב שאיש זה חסד, ואכן יש פסוק "איש חסד". תמיד אומרים שכהן הוא איש חסד, אבל זה לא פסוק – הפסוק הוא "גומל נפשו איש חסד". או שזה שגומל חסד עם שאר בשרו, לפי רש"י וחז"ל, או – לפי רוב המפרשים – שגומל חסד עם נפשו, לא מרעיב את עצמו ומסתגף, היינו שממלא את החולשות שלו. זה פסוק שמובא אצל תלמידי הבעל שם טוב שלא להסתגף, מיסודות החסידות.לא להסתגף זה לא להלחם נגד החולשות יותר מדי. כל הנושא הזה של לא להלחם נגד החולשות ביחס לאתכפיא הוא נושא גדול, אבל ודאי שעיקר מגמת החסידות היא "בכל דרכיך דעהו" ו"קדש את עצמך במותר לך" לפי הפירוש החסידי (קדוש המותר, ולא פרישות). הזהר אומר שאיש זה חסד מהפסוק "ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא" – מפורש שזה חסד, בלי הפסוק שלנו (הפירוש של הזהר מחבר את הפירושים ש"נפשו" זה קרובתו או הוא עצמו, כי כאשר לוקח את אחותו "והיו לבשר אחד" זה גם 'חסד' עם עצמו וגם איתה). לפי זה אתכפיא יהיה כאן בעיקר בנצח, בלא-אדם – לא חולשות, לא תאוות – זה מתחיל מגבורה ("גבור הכובש את יצרו") ומנצח בספירת הנצח. אבל זה תחת החסד – הזרימה עם החולשות לשם שמים, "גומל נפשו איש חסד". "איש חסד" ו"איש צדיק" זה שתי הספירות, חסד ויסוד. עוד איש חשוב בתנ"ך, שהוא גם יסוד, "איש שלום" ("שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום"). איש שלום מקביל לאיש מלחמה – זה הכל הוכחות שעיקר האיש ביסוד (שם "תמורת מלחמה שלום", אפשר גם לחשוב ש"איש מלחמה" זה גבורה – הקשר בין גבורה ליסוד, "כאיש גבורתו" – אבל כאן הוכחה שביסוד). איש זה בגרות, דבר שמתבטא בספירת היסוד – היכולת להזדווג. ביאת בן תשע היא גם ביאה, אבל פנימיות היסוד זה יכולת ההולדה – לא רק גוף-כלי, אלא המשכת זרעא וחיא וקיימא – זה גיל 13. הכל מסתדר יפה מאד, ועיקר החידוש בסוף היה "איש חסד".

יש לזה גם רמז יפהפה: היות שכל אחד מהארבע כעת הוא כפול, וזה דווקא משלים את פרצוף הז"א עם הדעת ("מפתחא דכליל שית"), אבל החידוש היה לגבי גבר ואיש. גברגבורהגברנצח = 774 = ט"פ אלהים = אישחסדאישיסוד! נצרף לזה גם אדםדעתאדםתפארתאנושהודאנושמלכות, אז הכל יעלה 4418 = ב"פ 2209 (הכל כאן כפל), רבוע-שלמות של 47 (כיטוב, בטול). בעצם הכל בתוך ז"א (אנוש במלכות יכול להיות עטרת היסוד, ואז המלכות עצמה נשארת אשה), והמוחין למעלה זה "חכמת אדם" ו"בינת אדם" – המשכת מוחין לז"א, כנ"ל. בכלל, אדםאישגבראנוש = אשהאשהאשה (ודאי אמרנו פעם), "הכל מן האשה" (והיות שאשה זה אנוש, זה רמז שהכל מתחיל מהפן האנושי, ובפרט לאחר חטא אדם הראשון) אשהאשהאשה = בריאהיצירהעשיה, אבל לכאורה אדם זה אצילות (בסדר של אדם-איש-גבר-אנוש, כפי שאומרים מפרשי הזהר) – זה על דרך "אצילות איז אויך דא", בבי"ע (התורה כולה היא תורת הבריאה, והאצילות של התורה נמצאת בתוך בי"ע). אנושהודאנושמלכות = 1225 = 35 ברבוע = מט במשולש = ספרתולדתאדם וכו' (עיקר הכוונה של ספירת העומר).

לפי ההקבלה לספירות מתורץ הסדר בזהר – אדם-גבר-אנוש-איש – שזה תפארת-נצח-הוד-יסוד לפי הסדר, כפי הסברנו. אם מתחילים מאדם שהפשט שלו בתפארת, וממשיכים ישר לפי סדר הספירות, זה הסדר. גם הסדר הרגיל שאומרים – אדם-איש-גבר-אנוש – יהיה מובן, אם מתחילים מדעת, ואז הסדר דעת-חסד-גבורה-מלכות.

ט. שלשה פסוקי "מה אנוש" – אחד בתהלים ושנים באיוב. יש הרבה דרושי חסידות (הכי יפה תחלת פקודי בחנה אריאל) על ההבדל בין זכרון ופקידה, אבל כאן יחד – "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". שם יוצא שהכי טוב, אם זה ביחד, זה שתי בחינות דעת – ה"ח וה"ג (מדברים רק על היחס בין שתי הבחינות כאן). "מה אנוש כי תזכרנו" בה"ח שבדעת "ובן אדם כי תפקדו" זה ה"ג שבדעת. אחר כך זה מתחלק לחו"ג ממש – "מה אנוש כי תגדלנו" זה חסד ("לך הוי' הגדֻלה") וכן "וכי תשית אליו לבך" זה ראשית היחס שבלב (גם "מה אנוש כי תזכרנו" זה התייחסות – שה' מתייחס ליצור האפסי הזה – אבל זו התייחסות בדעת, ובפסוק כאן התייחסות יותר רגשית). הפסוק השלישי רומז די ברור לגבורה, בה היכל הזכות – "מה אנוש כי יזכה וכי יצדק ילוד אשה". כל הפסוק אומר היכל הזכות – איזה זכות ואיזו הצדקה יש לאדם לפני ה' (ואין כאן לשון התייחסות). כאן הופך להיות "ילוד אשה", בחינת נקבה. ילודאשה = אדם איש (אחד פחות מ-אנוש). שלשת הפסוקים מתחילים "מה אנוש כי" – ח אותיות זהות ב-ג מילים – וג"כ פעמים "מהאנושכי" = לו ברבוע = ו בחזקת 4. בשני פסוקי איוב – 'זוג' – המלה הפותחת את החלק השני היא "וכי", העולה לו (ומתחיל ב-ו). משחק יפה על לו, כולל את לו הצדיקים של הדור, שכולם בכלל "מה אנוש כי". אנושובןאדםאנושאנושילודאשה = לד (טובטוב) פעמים אדם (הכולל את כולם, כפי שהתבאר).

י. עוד גימטריאות: אדם כלל ואיש פרט, אבל ביחס לאדם הכל זה פרטים (הכי כללי אנוש, האחוריים-התרגום של האדם, אבל עדיין פרטי – גם הוא צאצא של הנשמה הכללית, אדם). אישגבראנוש = ט"פ בןאדם (המדרגה שהגר"א מוסיף, כדלקמן, אך כאן יש רמז יפהפה שכל אחד מהשלשה הוא עצמו ג"פ בן אדם). לפי זה כל הארבעה כאן זה אדם ועוד ט"פ בןאדם (אדם אחד ותשעה בנים שלו). ג"פ בןאדם = מראהאדם (ממוצע אישגבראנוש הנ"ל). במרכבת יחזקאל כתוב פעמיים "כמראהאדם", העולה איש, אז אדםאיש זה אדםכמראהאדם – ממש הלבשה (כפי שאמרנו, ונסביר יותר בהמשך). אם אדם זה אדה"ר, אפשר לכתוב אדםהראשוןאיש = אדםאישגבראנוש (הראשון = גבראנוש, בחלוקה ל-הר = גבר, אשון אותיות אנוש).

יא. יש איש ואשה, אין אדם ואדמה ולא אנוש ואנושה. יש גבירה, אבל זה לא סתם אשה אלא מלכה. כנראה שמהמלה גבירה משתלשל השימוש היום בגביר כאדם גדול ועשיר (זה גם מתקשר לספירת הגבורה – שם מתנת העושר בספר יצירה, "הרוצה להעשיר יצפין" כי "שלחן בצפון" ו"מצפון זהב יאתה"). בכל אופן, על פי פשט האשה במדה מסוימת היא במצב יותר טוב כי כוללת הכל, לא צריך לפרט את כל המדרגות בה. זה "לשון נופל על לשון" עם איש, אבל זה מ-נש – לכן זה מלכות (והוד), אך מתחבר עם היסוד כנ"ל. כש"אדם" עוזב את אביו ואת אמו ודבק באשתו הוא נעשה "איש", וכאשר "והיו לבשר אחד" חוזרים להיות "אדםהשלם", העולה יעקברחל, תיקון אדם חוה.

יב. הענין שנתבאר בבינה בפרצוף מבוסס בעיקר על פירוש הגר"א – אדרת אליהו עה"ת (שמוזכר ב"מתוק מדבש" על הזהר כאן). הכתב והקבלה – פירוש טוב, לא יודע אם הוא תלמיד הגר"א או מבית מדרשו – מביא אותו, ואומר שעל דרך זה יכול לפרש עוד יותר טוב. ה"העמק דבר", בלי להזכיר את הגר"א, גם כן מפרש אותו דבר (בלי חידוש). מענין להסתכל על שלשתם (אפשר לצטט). אכן, בפשט הקושיא שהם מעלים, בין שתי הפסוקים, היא חלשה.

יג. הגר"א אומר שיש חמש דרגות – אדם, בן אדם, איש, גבר, אנוש. במפרשי הזהר על ארבע המדרגות אומרים שזה כנגד העולמות – לא לפי הסדר שכתוב בזהר אלא לפי הסדר בחסידות, אדם-איש-גבר-אנוש – היינו שזה פרצוף ז"א בכל עולם. בזהר עיקר הסוגיא זה ש"איש" הוא הז"א בקטנות – אדם מתחיל מדעת ואיש מתחיל מחסד, בקטנות – והמפרשים אומרים שזה פרצוף היניקה, פרצוף ו"ק שמתחיל מחסד.

אפשר היה אפילו לצמצם לשלשה – אדם-איש-אנוש (שלשת האלפים), שהם יותר חשובים וכלליים מגבר (שכמעט לא מופיע בתורה, מתחיל ב-ג כנגד שלש ה-א, הוא רמה פחותה מאדם-איש-אנוש). אנוש, היות שהוא נכד אדם הראשון, הוא ודאי משהו חשוב ביותר.

לפי הנ"ל בזהר, שאיש פרצוף היניקה, אז מתאים שיהיה אנוש-איש-אדם – עיבור-יניקה-מוחין – אבל אם רוצים להוסיף גבר אז אדם יהיה גדלות ב' וגדלות א' יהיה איש, גבר יהיה קטנות-יניקה ואנוש יהיה עיבור. העיבור עושה את כולם אחים – כולם יוצאים מאותו רחם – כפי שהתבאר, וכן החולשות זה מצב עוברי של האדם, ובשביל לגדול מדרגה לדרגה צריך כל פעם לחזור לעיבור על ידי זכרון החולשות, על דרך "שבע יפול צדיק וקם" – צריך כל פעם ליפול על החולשה שלו, על האנוש שלו, ואז לעלות לדרגה יותר גבוהה של אדם. זה שאשה נגזר מלשון אנוש דווקא מתאים לזה שאנוש זה פרצוף עבור – מצב נשי, קשור לרחם האם, וגם על פי פשט עיקר חולשת האשה זה בהריון שלה( לכן הפמיניסטיות רוצות לא להכנס להריון ולהיות חזקות…). ביאור זה עולה מכך שהצ"צ בביאורי הזהר 'מתלבט' אם איש זה רק ו"ק או שזה מוחין – שיש לו ע"ס – אבל זה רק גדלות א'.

אם לפי המפרשים אדם-איש-גבר-אנוש זה כנגד פרצופי ז"א בארבעת העולמות, דווקא הגבר בעולם היצירה, שהוא כנגד שם מה – אדם – וכתוב שהוא יצא בסוף (כמו ה-ו של שם הוי' שמופיעה בסוף ונכנסת בין הההין). התוספת של הגר"א בין אדם לבין איש – בן אדם – צריך להסביר ש"בן אדם" זה פרצוף הנוקבא באצילות. אדם זה שם מה ו-בן זה שם בן, וכאן ה-בן קודם, אז נאמר שזה פרצוף הנוקבא באצילות (לכן בזהר לא מחלקים לחמש) – סוד מהיטבאל ממש, יחוד מה ו-בן, שהיא אשה ולא איש. הגר"א לא כותב את ההקבלה, אלא רק שיש חמש מדרגות. לומר שהן כנגד נרנח"י או מא"ק והלאה זה יותר סטיה מהפירוש הרגיל של הקבלה (אם כי ניתן היה לומר שאדם זה אדם-קדמון, ואז בן אדם זה אצילות, אבל יותר טוב להשאיר כמו שהיה ולומר שבן אדם זה כבר נוקבא). אפשר גם לומר על דרך "מה שמו ומה שם בנו" – ש-מה, אדם, חוזר פעמיים, כ"שמו" וכ"שם בנו", היינו בן-אדם, וזה זה חכמה ותפארת באצילות, ושלשת השמות הבאים נשארים בבי"ע.

יד. צריך לחבר את הדרושים על "אדם אחד מאלף מצאתי" – דרוש אחד בחז"ל שזה משה רבינו ודרוש אחר שזה אחד שיוצא להוראה – ולהגיד שאותו אחד שיוצא להוראה זה ניצוץ משה רבינו. הוראה זה תורה, "תורה צוה לנו משה", ומשה הוא שיכול לומר "זה הדבר אשר צוה הוי'". מי שזוכה לתלמוד, סברות עמוקות, במקרה טוב יכול לומר כיעוץ "כה אמר ה'", אספקלריא שאינה מאירה, אבל יועץ שאומר דוגרי מה הבעיה שלי ומה הפתרון זה רק משה רבינו – תורה לשון הוראה, "זכרו תורת משה עבדי". זאת אומרת שמי שיכול להיות יועץ מוחלט צריך להיות מ"עיני העדה". יש "חד בדרא", עיקר המשה שבדור, אבל "אחד מאלף" אלה עיני העדה, שכולם בחינת "משה שפיר קאמרת". מי שמוצדק לקרוא לו בשם משה – "שפיר קאמרת" בפשט – הוא נותן גם אומר טוב, "שפיר קאמרת", נותן אמרי שפר. הפסוק הזה מובא בזהר, ולכן גם הצ"צ מתייחס אליו, ואומר ש"אלף" בעצם מתייחס ל-א של אדם – אדם שזוכה לגילוי ה-א של אדם הוא ה"אחד מאלף". מקשר את זה לפירוש החסידי ששמנו במלכות דווקא, ש-א של אדם זה מחשבה (אדבור-מעשה). בזהר המחשבה היא דווקא חכמה ("מחשבה ויובלא תרדלמ"ל"), חשב-מה. "מצאתי" = ישראל, דורשים גם על פסוק זה וגם על "יגעתי ומצאתי תאמין" – ש"מצאתי" זה מוחין דגדלות, בחינת ישראל. בכל אופן, אותו אדם שהוא ה"אחד" – "אחד מאלף" – הגיע להוראה בגלל שאצלו מאירה ה-א שלו, המחשבה. אפשר להוסיף לזה כל מיני רמזים יפים, שה-א המחשבה היינו שכל הזמן הוא מקיים "חשוב טוב יהיה טוב" ויכול גם לשדר את זה לכולם. הוא יודע שבמדה מסוימת הכל תלוי במחשבה, כמו שכתוב בתניא על מעלת המחשבה גם על הדבור. אותו אדם אחד נותן את העצות מתוך עולם המחשבה, עלמא דאתכסיא (ואצל משה רבינו זה בחינת "בכל ביתי נאמן הוא" ולכן "לא כן עבדי משה", במראה ה' יביט, באספקלריא המאירה). אומר במאמר גם שמקרא בעשיה ומשנה ביצירה ותלמוד בבריאה, ואותו אחד שיוצא להוראה הוא באצילות – הוא גדר האדם האמיתי, ואחרים כלל לא אדם. העוסקים במקרא הם אנושיים (מרויחים הרבה, כד קשוטי כלה), בעלי משנה הם גבר, בעלי תלמוד הם איש ("אליכם אישים אקרא" זה לבקיאים בש"ס – כפי שמן הסתם היו כל חסידי חב"ד בדור הראשון). אדם זה אצילות – זה רק הרבי שיכול לתת עצות. זה פירוש למעליותא של דברי רבי נחמן שאדמו"ר הזקן הוא שר האלף – בגדר "אדם אחד מאלף מצאתי" (שראלף = תורה = סתםדוקא בחלוקה מדויקת).

טו. עוד פרק שלם שהיה צריך להיות (אולי בפתיחה) ולא הגענו אליו. יש פסוק מיוחד במשלי – "איש מחסור אֹהב שמחה אֹהב יין ושמן לא יעשיר". זה מהפסוקים היפים שאפשר לדרוש בכל מיני כיוונים. רוב פסוקי משלי הם השוואה, זה לעומת זה, אבל כאן על פי פשט הכל רע – שמי שאוהב רק לשמוח כל הזמן ודאי לא ירויח שום דבר, כל היום הוא רק שמח, ואם יש לו איזה כסף משקיע אותו בדברים המשמחים אותו ולא נשאר לו כלום. וכך מי שאוהב לשתות יין ולסוך שמן (להתפנק) ודאי לא יעשיר, כי לא יחסוך וגם בקושי יעבוד. אבל זה פסוק מעולה, שאפשר להבין ש"איש מחסור" זה צדיק, מתלמידי הבעל שם טוב, שאוהב שמחה, ואוהב יין ושמן אז לא צריך עושר – מה יכול להיות יותר טוב מזה? שמחה זה "סודהוי' ליראיו". הפתיחה "איש מחסור" – מתייחס ל"איש", אחד התארים שאנו מתבוננים בהם. הייתי יכול לומר ש"איש מחסור" זה הבעלים של המחסור (כמו הרבה פעמים, שדורשים על דרך "איש נעמי"). בתוך "אישמחסור" כתוב שמח, ראש וסוף זה אור, אז יש כאן אורשמח ועוד שתי אותיות – יס, שעולה סוד (חלוקת ה-י לאותיות המילוי שלה), עולה יין. אז אישמחסור מתנתח לנו ל-סודאורשמח. יש גם אור בחלק השני של הפסוק – "אהב… ושמן… יעשיר". ב"פ אור = ואהבת = מקורחיים. אישמחסור = 625 = כה ברבוע = אדם במילוי. אהבשמחה = 361 = חוה ברבוע (= נשיא).

למה פסוק זה כל כך בסיסי? כי מתאר חולשות, על פי פשט. זה אמור להיות הפסוק שמדגים חולשות. אם יש לך חולשה שאתה אוהב שמחה, זה יכול להיות טוב – מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד. "אהב שמחה" זו דוגמה לחולשה שיכולה להיות "תאות צדיקים". רק שלא יתדרדר להיות "לשמחה מה זאת עושה", כפשט הפסוק. בפירושים שראיתי, היחיד שדורש ש"יין ושמן" זה גם רוחני – הגר"א. כמובן שכאן זו דוגמה יפהפה שהוא מתנגד, כי דורש ש"אהב יין ושמן" זה מי שאוהב ללמוד רק אגדות וסוד, יין ושמן, ולא נגלה – "לא יעשיר" כי העושר תלוי בנגלה. לזכות הגר"א ייאמר שכותב באבן שלמה שמי שלא יודע נסתר לא יכול לפסוק הלכה – שזה מסתדר יפה עם ה"אחד מאלף" שהגיע להוראה הוא כנגד האצילות, תורת הסוד דווקא. גם מתנגד שמודה בחשיבות הנסתר ומדגיש אותה, עדיין מרגיש שאם לא מילא את כרסו ש"ס ופוסקים זה לא שוה. אצל חסידים גם טוב ללמוד נגלה ולמלא כרסך ש"ס ופוסקים, אבל יש נשמות שעיקר הענין והתיקון שלהם וה'חולשה' שלהם זה אגדה וקבלה (כמו האר"י, שגם כותב זאת בפירוש). מה זה אגדה? דבר שמושך את לבו להכיר במי שאמר והיה העולם. "אהבייןושמן" = 474 = דעת, יש לו מדעת קונו ("גם בלא דעת נפש לא טוב"). לאיעשיר = 621 = כתרא = ג"פ אור (אמרנו שיש פעמיים אור בפסוק זה, וזה כבר ג פעמים אור). אהבייןושמןלאיעשיר = 1095 = יה פעמים חכמה (לא רק שיש דעת, אלא יש גם חכמה – יה זה שם החכמה) = ג"פ שסה. עכ"פ, כאן רואים שכמו שיש "אין מחסור" כך יש "איש מחסור", שהוא אוהב שמחה, והוא גם בעל הבית על השמחה.

טז. אם אדם הוא מאד חלש זה מעורר בכי. כשאדם מאד חלש לא יכול לא לבכות. הרגע של הבכי הוא הרגע הכי מסוגל בחיים לעורר רחמים על הזולת, להרגיש את עצמו שייך לעם ישראל ולבקש את ביאת המשיח, את כל הדברים הטובים שבעולם (קשור לנ"ל בשם האבן עזרא על "אז הוחל לקרוא בשם הוי'" – שרק אז החלו להתפלל, מתוך החולשה). אין רגע יותר מסוגל בחיים להביא את המשיח בתפלה (הניגוד המשלים להבאת המשיח בעקשנות).

יז. ביחס לכח הבחירה של האדם, בדעת: בחור ובחורה מדגישים את היותם אדם – שופריה דיעקב, ה"בחור שבאבות", מעין שופריה של אדם הראשון; ב"בחירת לבו" יש אדם השלם, יותר מסתם איש ואשה – "בת גילו" זה מזל, מקיף, ו"בחירת לבו" זו בחירה פנימית של אדם.

יח. כמו באדם, גם בישראל יש את הצד החזק שלו והצד החלש שלו – ישראל ויעקב. יש ליראש ויש יעקב. כל הסיטואציה שקבל את השם יעקב זה שמנסה להחזיק בעקב עשו ולהקדימו, אך מתברר שהוא חלש ולא מצליח, ואילו את השם ישראל מקבל כשהוא גבור ומנצח – "כי שרית עם אנשים ועם אלהים ותוכל". חוץ מזה שהעקב הוא עקב עשו, זה גם ההוד – העקב של רגל שמאל. עיקר החולשה של יעקב קשורה להוד. אם זה באמת העקב של עשו, ובמקום למשוך אותו ולהשתלט עליו יעקב נמשך אחריו – זה ממש "הודי נהפך עלי למשחית". זה ההסבר בחסידות לכך שאף שכתוב "לא יקרא שמך עוד יעקב" הוא בכל זאת ממשיך להקרא כך בתורה. בחסידות מוסבר שזה הבינוני והצדיק, ו"שבע יפול צדיק וקם" – הצדיק נופל שוב להיות בינוני. כאן אומרים אותו דבר אבל בצורה יותר ציורית – שאם ה' היה משאיר אותנו רק ישראל היינו רק חזקים, אבל לא היינו אנושיים בכלל, לכן עיקר האנושיות שלנו (יעקב הוא אדם – לא נקרא אנוש) זה על שם החולשה. "ישראל" זה תוספת, אבל היסוד-הבסיס-האדן זה "יעקב". הבעיה של ממלכת הצפון היא שהם יותר מדי ישראל (וממילא מסביר גם את הבעיה של מדינת ישראל) – הרצון המשובש להיות רק חזק.

יט. אדם כולל את כולם, כפי שהתבאר. לפי האריז"ל אדם ר"ת אדם-דוד-משיח – דוד אומר על עצמו "נאם הגבר" ומשיח הוא אנוש ("הרכבת אנוש לראשנו", וכן אנוש ע"ה עולה משיח), מתאים לתיאור שלו כנגוע וכו' בישעיהו. אדם הוא האיש – "כי מאיש לקחה זאת". האדם זה הכלל שבו והאיש זה הפרט שבו (כמו שהוא אדה"ר כך הוא האיש הראשון – גם מתאים לכך שזה שני שמות עצם, כפי שמסביר הרבי הקודם). יש הרבה פרשיות בתורה, כמו שאולי נציין בהמשך, שמתחילות "אדם" וממשיכות "איש" (כמו פרשת מצורע, ועוד). כמו ש-חולה זה מט, כי חסר שער ה-נ, כך אפשר לפרש ש-אנוש הוא אנוּש כי לא הגיע להיות משיח (כמה שמתקרב הוא מרגיש יותר אנוש, כי חסר הסיום, כמו אצל החולה – כמו הגולם של פרקי אבות, שהוא אוטוטו חכם) – לכך מתייחס התיאור בישעיהו, זה מצבו עד הרגע האחרון (עד ולא עד בכלל). לכן חולה אנוש הולך יחד (חולה = ז ברבוע, וגם אנוש מתחלק ב-ז = ז"פ נא, טובטובטוב, אז ביחד זה ז"פ חן = 406 = משולש כח).

כ. אמרנו שהעיקר זה אדםאישאנוש, העולים יחד תשובה (לא פעמים כג).

כא. כשהזהר מדבר על "איש" יש "איש תם וישר" וגם "איש מלחמה". "הוי' איש מלחמה" זה עיקר המקום בו כתוב שאיש זה קטנות ואדם זה גדלות. בהמשך הזהר – המאד יפה ומורכב הזה – יוצא שבאותו זמן של קריעת ים סוף פרצוף ז"א כן היה בבחינת אדם, במוחין דגדלות, אז למה כתוב "הוי' איש מלחמה"? המפרשים מסבירים שהזהר מתכוון לומר שגם כאשר יש פרצוף דגדלות הוא בוחר להתלבש בתוך – היינו להתבטא דרך – הפרצוף דקטנות של עצמו, כדי לעשות נקמה בגוים. כלומר, הפרצוף דגדלות מתלבש בפרצוף דיניקה כדי להלחם. זה ווארט מאד יפה ומאד חשוב לגבי החבר'ה שלנו, שיבינו מה זה להלחם נגד אויבים מבפנים ומבחוץ. כל מלחמה זה להכנס לקטנות, השאלה אם אתה בעצם בקטנות, או רק בוחר להתלבש בקטנות – ממש סוגיא חשובה ביותר. אנחנו יהודים שמחים – ככה כותבים עלינו – אז רוצים להיות במוחין דגדלות, בבחינת אדם, רק שמדי פעם צריך את הלבוש, בבחירה להתנהג כמו קטן. זה נושא שאפשר מאד לפתח. כתוב עוד – הצ"צ מסביר בביאור שלו על הזהר – ש"הוי' איש מלחמה הוי' שמו" זה על דרך "נגף ורפא" (מסביר כך, בלי להביא את הפסוק הזה), שזו בעצם הגדלות, שיש בכך נשיאת הפכים. "הוי' איש מלחמה" במצרים ו"הוי' שמו" זה אהבה לישראל.

לפי זה יוצא שאם כי הצ"צ אמר שאדם זה פרצוף ואיש זה נקודה – שלכאורה יש מצב בינים, ספירה – אך כנראה הנקודה כוללת את הספירה, ויתר על כן, "פרצוף יניקה" זה בעיקר הספירה-הקו (נקודה זה עיבור). לכן אפשר להסביר לגבי המשיח, ששלש הפעולות הראשונות שלו – כדי שיהיה משיח ודאי – זה פרצופי עיבור-יניקה-מוחין שלו. כנראה שבתוך כולם יש את האדם שבו, אבל זה שיכוף את בני ישראל לחזק את בדק הבית יתכן שזה הנקודה – פרצוף העיבור ממש, הנה"י. שילחם מלחמות ה' וינצח את כל האויבים מסביב זה ממש פרצוף היניקה, "איש מלחמה". שיבנה מקדש במקומו זה הגדלות ממש (תכלית השירה, "מקדש א-דני כוננו ידיך").

כב. "איש צדיק" – אתהפכא. "איש מלחמה" – אתכפיא. לפי זה כל פעם שכתוב "איש איש" אפשר לפרש שבין אם אתה עבודת ה' שלך באתכפיא ובין אם היא באתהפכא – פרשה זו מתייחסת אליך. לפי זה "אדם" זה שלמות, למעלה משתי העבודות. לפי זה יש גם הסבר יפה בתורת שלום המפורסם על פגם הברית ותיקונו, שמה שנאבד זה לא האיש בכלל – לא האיש צדיק ולא האיש מלחמה – אלא האדם, השלמות, וצריך להחזירו על ידי פנימיות התורה. זה מאד קשור לכל השיעור, שצריכים להיות אדם – תיקון הברית, השלמות. בשביל להחזיר את ה"אדם" צריך את "תורת האדם".

כג. במאמר "חביב אדם" (כנראה) – שכח האדם-התורה לחבר את הנה"א עם הגוף. יש בכך נשיאת הפכים בשני הכיוונים – שנה"א זה ניצוץ מאוא"ס הממכ"ע, אבל ביחס לגוף זה שמים (נשמה = השמים). סובב כל עלמין ממלא כל עלמין = שמים ארץ (הסובב זה השמים והממלא זה הארץ). הנה"א, אף שהיא ממכ"ע, היא השמים ביחס לגוף – היא "שמים מארץ". הגוף ביחס לנה"א זה "ארץ משמים" (כי הרי הגוף מתהווה מהסובב). החיבור ביניהם על ידי התורה, שהיא בחינת "אדם".

כד. אמרנו שאדם זה שלמות, אבל יש פסוק "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (אחד הפסוקים שמוכיחים שאיש ביסוד, שנותן צדקה), וכתוב עליו שמדובר על "כל איש" – מי שכולו איש, שלא פגם בברית שלו (כידוע ש"כל" הוא כינוי  לספירת היסוד). "כל איש" – כללות ושלמות – מתחבר עם אדם. כלאיש = חוה ברבוע, ואם נחבר ל-אדם זה 406 (ז"פ חן, יחי במשולש). יש פסוק "עקוב הלב מכל ואנוש הוא" – הלב הוא עקוב מ"כל", אין לו את ה"כל איש". סוף הפסוק הוא "מי ידענו", והמפרשים מסבירים שהלב העקום מהרהר מי יודע אותי – מהרהר בהשגחה ובידיעת ה'. זאת אומרת שתיקון האנוש – כנראה מה שיהפוך את האנושות לראויה לקבל את משיח – זה להתחזק ב"ידענו", שיש באמת מי שיודע אותנו. אפשר לפרש על דרך החסידות ש"ידענו" זה גם לשון שבירה – אם נשברת זה גם בהשגחה פרטית, כדי שתגיע ללב נשבר, שזה המצב האנוש החיובי, "אין כלי שלם כלב נשבר".

יש פסוק "יין ישמח לבב אנוש… ולחם לבב אנוש יסעד" – פעמים "לבב אנוש" (לבב – עם שני יצרים, טוב ורע). יין זה רזין דאורייתא ולחם זה נגלה שבתורה, היין משמח (קשור ל"אהב שמחה" הנ"ל), הלחם סועד, ובאמצע יש "להצהיל פנים משמן" (שאין בו שום תואר של האדם). לפי פסוק זה קודם לומדים קבלה, מזה מגיעים באופן ממילא לחסידות, ובסוף גם אוכלים פת שחרית באיזה שעה…

כה. "אדם יש לו מזל, בהמה אין לה מזל" = ט"פ מזל (שני מזל מפורש, ועוד שבע מזל). זה שלמות, לא סגי הא בלא הא. המזל של האדם תלוי באין-מזל של הבהמה, וכן להיפך. זה "אדם ובהמה תושיע הוי'". בזהר שם שואל למה לא כתוב "אנוש ובהמה", אלא עם שם המעלה, והזהר עונה שהיא הנותנת – שכאשר משוים זה דווקא את הקצוות, הכי גבוה עם הכי נמוך, "אדם ובהמה תושיע הוי'". דווקא כאשר משוים את הקצות יש איזה חיבור נעלם, נסב"ת ונתב"ס, וזה מה ששם מה בא לתקן את שם בן.

כו. "אדם לעמל יולד". יש על זה מאחז"ל, על "עמל שיחה" וכו', והעיקר זה "עמל תורה". המהרש"א מוסיף על זה שעמל התורה היינו ללמוד על מנת ללמד. זה עיקר מה שצריך לעמול עליו. זה גם ווארט יפה, שאדם ללמד את כולם. כמו שה' מלמד לאדם דעת כך תפקיד האדם לא להסתגר בצמר של עצמו אלא ללמד הלאה. עמל אצל בהמה – ואפילו אצל שמשון הגבור שטחן בריחים – זה לעבר כמה שיותר נשים. ככה נותנים לעבד עברי שפחה – זה חלק מהעמל שלו. מה ש"אדם לעמל יולד" אפשר לפרש את זה שלא רק ש"יולד", אלא שעמל בשביל להוליד כמה שיותר – "פרו ורבו" – זו תכלית העמל שלו ("'עמלנו' אלו הבנים").

כז. "אדם טוב מראים לו חלום רע, אדם רע מראים לו חלום טוב" (מאמר מעודד לאנשים שיש להם חלומות רעים). אדם טוב חלום רע = אדם רע חלום טוב (כמובן…) = טז פעמים הוי' = לב פעמים אחד.

כח. "אדם של צורה" = הוי' ברבוע. יחד עם זה מופיע בהלכה – מי ראוי לומר דברי כבושים לפני הצבור (היינו כנ"ל שאדם צריך ללמד) – "זקן חכם" = יה ברבוע (= בחירה וכו', כנ"ל). "ביה הוי' צור [לשון צורה] עולמים".

כט. לדיוקים ב"נצח ישראל לא ישקר" צריך לצרף את הפסוק בבלעם – "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם". שם "איש" מכזב ו"בן אדם" מתנחם – הוא מגנה עד "בן אדם", ולא את ה"אדם". בפסוק השני כתוב "כי לא אדם הוא להנחם", אבל זה קצת אסמכתא למה שאמרנו שאדם ודאי לא משקר, לא מכזב (בעוד "איש" כן יכול לכזב). לכזב זה לאו דווקא שמשקר במודע, אלא שמאכזב בסופו של דבר. אם מכזיב את הענין שלו הוא כמו נחל אכזב.

ל. אם יש "איש איש" – שתי בחינות, ואדם מכאן ואנוש מכאן, זה עוד יותר מחזק את ההשערה שהעיקר זה שלשת אלו. "איש איש" זה כמו ממוצע, שיש בו שתי בחינות. במושגים לעיל, איש של אתכפיא יותר מתחבר לאנוש ואיש של אתהפכא יותר מתחבר לאדם. זה שזה יחידה טובה מתבטא בגימטריא – לב ברבוע, כל אחד בממוצע טז ברבוע (אהרן).

לא. השרש חלש = ב"פ 13 ברבוע. אם מוסיפים ה – חלשה, כפי הכתיב על פי דקדוק – זה 7 בחזקת 3 (גשם). אדםשאיןלוחולשהאינואדם (על משקל מאחז"ל "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם", והרי אשה היא המין החלש) = מב במשולש = ז"פ "הוי' הואהאלהים" שאומרים בנעילה. אדםשאיןלוחלשהאינואדם = 3 פעמים 13 פעמים 23 (הממוצע – 900, ל ברבוע, סוד הלב היהודי). "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם" = 910 = לה פעמים הוי' = ה"פ יעקב וכו'.

לב. איש איש קין הבל = 819 = דוד מלך ישראל חי וקים = אחדות פשוטה וכו'. איש הבל בהכאה פרטית = 95 (= ה"פ חוה) ברבוע = 9025. כשמחברים את זה להכאה פרטית של איש קין מקבלים 24225 = חוה פעמים 50 במשולש. הרמז הזה אומר שהכל שייך לחוה.

לג. הפסוק הכי חשוב בחסידות – מובא באגה"ק טו, כשמסביר את הספירות – שאיש זה המדות, הוא "לפי שכלו יהולל איש". איש זה המדות, הלב, אבל הוא יהולל-יואר לפי שכלו – זה המשכת מוחין במדות. איש לב = חלשה. אדם זה מח ואנוש זה כבוד. אדם מח איש לב אנוש כבד = 819.

לד. הזהר השוה "יהיאור" ל"נעשהאדם" שזה הכלל, וביחד עולים שבת (אור בהיפוך ספרות).

לה. סימן של אהבה-חלשה-תאוה – אחת (אהבה חלשה תאוה = ג"פ 16 ברבוע). פעם ראשונה בתורה זה בריאת חוה, "אחת מצלעותיו". פעם שניה – "שפה אחת", בדור הפלגה. אחת מצלעותיו שפה אחת = 43 ברבוע. יש עוד הרבה דברים שכותבים עליהם "אחת", כמו "תורה אחת" ועוד. אחד החשובים – "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש". זו החולשה של דוד המלך, אהבה ותאוה למעלה מטעם ודעת, על דרך 'משוגע על משיח' וכיו"ב. זו "תאות צדיקים אך טוב", ויתכן שהיא גם לא לפי תאות ה', שלא רוצה שכל החיים שלו דוד יסתגר בבית המקדש.

לו. עוד פסוק שהצ"צ מביא בביאורו על הזהר, ונדרש הרבה בחסידות – "וזרעתי את בית ישראל וגו' זרע אדם וזרע בהמה". "זרע אדם" זה נשמות דאצילות ו"זרע בהמה" נשמות דבי"ע, ועל שניהם יחד נדרש "אדם ובהמה תושיע הוי'".

לז. בזהר יש הרבה אריכות על סוד השערות, ועל כך שכאשר מוחין דגדלות נכנסים לפרצוף ז"א זה דוחה למטה אורות דמוחין דקטנות, אך האחרונים עולים ויוצאים דרך הגלגלת בשערות הראש, שנותנות יניקה מרחוק לקליפות, וכדי למנוע את יניקת הקליפות צריך לספר את שערות הראש. זה מותרות המוחין דקטנות שנדחו למטה אבל חוזרים, בסוד או"ח, כאשר נכנסים מוחין דגדלות (בחינת אדם). זה אדם, נכנסו המוחין דגדלות, אז גם אצלו יכולה להיות יניקה מהשערות. מי שאין לו יניקה מהשערות זה נזיר, שהוא יותר מאדם, כי אצלו השערות קדושות לגמרי. בפרצופים זה לא ז"א אלא א"א. יוצא מכל הסיפור שלכל המדרגות של אדם-איש-גבר-אנוש יש מישהו עוד יותר גבוה, נזיר, שכמובן א"א לצרף אותו בתור שם חמישי – זה לא שם של אדם, אך אדם יכול לנדור נדר להיות נזיר. הממוצע בין נזיר ל-אדם הוא יוסף (ו"פ הוי', יחד זה יב צרופי הוי' – חדש = לא גוף ולא כח בגוף, רמז של אבולעפיא), והכנף היא פלא. הצ"צ מסביר שאדם זה בעצם החיה – כמו שהאריז"ל אומר בפירוש על אדה"ר לפני החטא (הצ"צ לא מביא זאת), שהיה החיה של אצילות, אך היות שלא זכה ליחידה נפל – ואילו הנזיר זה היחידה. אדם נזיר = איש ע"ה. "איש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא" – מה שמורט את הראש זה גילוי של אהבה רבה לנשמות ישראל מעתיקא בז"א, וכדי שלא יהיה יניקה לחיצונים מ"איש" (קטנות) צריך "ימרט ראשו". הבירור נעשה על ידי בוצ"ק, גבורה דעתיק שמתלבש במו"ס, אבל היות ש"לית שמאלא בהאי עתיקא" הוא גם בחינת ימין יחסית. יש שם שקלא וטריא אצל הצ"צ אם זה אותו דבר או שתי בחינות. לעניננו נאמר שנסתיימה עבודת הבירורים על ידי גבורה דעתיק, וצריך רק גילוי אהבה מעתיק – כנראה חסד דעתיקא – ואז "ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא". "צדיק כתמר יפרח" ר"ת קרח (קרח – בלי שער – אם יש בעיה לומר על קרח בן יצהר). על ידי המשכת גדלות ב' עולה מאיש טהור לאדם קדוש.

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק ג'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s