"הסתכל בשלשה דברים"

בע"ה

מתוך שיעור ר"ח סיון ע"ב – כינוס ילדים – כפר חב"ד

א. חוש ההילוך – "דע מאין באת ולאן אתה הולך"

ראש חדש סיון – התקשרות הנשמות

חדש טוב לכל הילדים, ולכל הגדולים. החדש הוא חדש סיון, ראש חדש סיון היום, שהוא היום בו כל בני ישראל מתאחדים – נעשים "כאיש אחד בלב אחד". בזכות ההתאחדות זוכים לקבל את התורה מסיני, כי ה' נותן לנו תורה רק כשאנחנו ביחד – כשאנחנו אוהבים אחד את השני ודואגים אחד לשני. אז ה' אוהב אותנו בגלוי, ונותן לנו את התורה, שהיא בעצם התגלות אהבתו אלינו. איחוד עם ישראל – "התקשרות הנשמות" בלשון מורנו הבעל שם טוב – קורה בראש חדש סיון.

"מהלכים בין העֹמדים"

כולם יודעים שבכל חדש יש את החוש המיוחד של החדש. למדתם מה החוש המיוחד של סיון? מישהו יודע? קוראים לחוש המיוחד, הכח המיוחד שמקבלים בחדש סיון, חוש ההילוך. מה הפירוש הילוך? ללכת. מקבלים כח מיוחד וחוש מיוחד ללכת. מה הקשר בין הליכה לחדש סיון ומתן תורה? איך קוראים לכל דין בתורה, כל דין בשו"ע, מישהו יודע? יש בשלחן ערוך את כל הדינים שצריך לעשות – איך קוראים למצוה שצריך לעשות? הלכה. הלכה היא לשון הליכה, כמו שכתוב גם בסידור בבקר – יש פסוק "הליכות עולם לו" וחז"ל אומרים "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'". כדי לקיים את ההלכות של התורה צריך ללכת ולדעת איך הולכים נכון. כל מצוה, כל הלכה, נותנת לנו כח ללכת. כתוב שאנו, עם ישראל, כל הזמן "מהלכים". אפילו המלאכים בשמים לא יודעים ללכת, הם רק עומדים תמיד על המקום שלהם ולא מתקדמים לשום מקום. הם עושים דברים טובים, אוהבים את ה', יראים את ה', אבל לא מתקדמים הלאה. רק הנשמות, אנחנו, הן "מהלכים בין העֹמדים".

חוש ההילוך – הכרת היעד

אז מה הוא חוש ההליכה? לא רק שיש ליהודי רגלים בריאות וחזקות, שיכול ללכת ולרוץ – זה לא נקרא חוש ההליכה. חוש הוא שאתה מכיר, שאתה יודע משהו. חוש ההליכה הוא שאדם יודע טוב לאן הוא הולך, לאן הוא צריך ללכת. כולם הולכים, גם לא יהודים הולכים ברחוב, וגם בהמות הולכות. כל מי שהוא בעל חי – הוא הולך. אז מה הוא חוש ההליכה? לא שיש לך כח ברגלים ללכת, אלא שאתה יודע לאן צריך ללכת ואתה מכוון את עצמך, את ההליכה שלך, לאן שצריך להגיע. איך קוראים למקום שצריך להגיע אליו שעל האדם לדעת ברור? [ירושלים, בית המקדש]. צריך להגיע לירושלים, צריך להגיע לבית המקדש, אבל בכלל – כשאדם יודע לאן הוא הולך קוראים לכך יעד. יעד הוא תכלית, לאן אני הולך. חוש ההליכה הוא שלכל אחד יש את היעד שלו, שהוא יודע מאד טוב לאן הוא הולך, ואז הוא יכול באמת ללכת. יש לו  חוש ללכת, כי ברור אצלו מה היעד שלו. מה באמת היעד של כל עם ישראל? לאן אנחנו הולכים? כמו שאמרת – אנחנו הולכים לירושלים. עוד יותר, לאן אני צריך לכוון את עצמי? מה הרבי אמר? [770, בית המקדש]. כל הזמן הולכים לגאולה, הולכים לקראת המשיח. מתי מקבלים את ההכרה הזו, שאני הולך לגאולה? במתן תורה. התורה נותנת דעת – דעת להכיר טוב-טוב מה היעד, מה התכלית, ואז אני יכול באמת ללכת. אז אני מקבל באמת כח, גם כח פיזי ברגלים. כשאני יודע ברור לאן אני הולך אני מקבל את הכח ללכת לאותו מקום. זה חוש ההילוך של חדש סיון – יעד, וללכת כל הזמן לקראת היעד.

"דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"

נשאל עוד משהו: כולם ודאי למדו פרקי אבות. כל הקיץ לומדים פרקי אבות, אבל במיוחד בין פסח לשבועות. בשבת הקרובה לומדים את הפרק האחרון, פרק ששי של פרקי אבות. מישהו מכיר איזו משנה חשובה בפרקי אבות שכתוב בה שצריך לדעת לאן אני הולך? ידיעה זו קשורה להילוך, היא החוש של ההילוך. מישהו מכיר משנה כזו? כתוב "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע [מה צריך לדעת?] מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". צריך לדעת שלשה דברים, ואז תהיה צדיק ואף פעם לא תעבור עבירה. אם כל הזמן יודעים את שלשת הדברים האלה. ממתי מקבלים את הדעת לדעת את שלשת הדברים? "בחדש השלישי", בו מקבלים את התורה, שהיא "תורה משולשת", אז מקבלים את הדעת לדעת את שלשת הדברים האלה – "מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". הגענו למשנה הזו כי כתוב בה "ולאן אתה הולך", אבל אפשר ללמוד ממנה שאי אפשר לדעת את היעד – "לאן אתה הולך" – אם אינך יודע "מאין באת". "מאין באת"? מאיפה הגעתי לכאן? למשל, אם רוצים  לדעת לאן הולכים אחרי הכינוס, כדי לדעת זאת ברור צריך לדעת איך הגעתי לכאן. איך הגעתי לבית כנסת? הייתי בחדר קודם, ועוד לפני כן הייתי בבית, ואם יודעים טוב מאיפה באתי, איך הגעתי לכאן, גם אפשר לדעת לאן אני צריך ללכת. כנראה שצריך לדעת גם את הדבר השלישי – הכל תלוי אחד בשני – שאני גם צריך לדעת שעל כל צעד ושעל שאני הולך בחיים שלי אני צריך לספר זאת לה'. על כך נאמר "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". מה ה' רוצה לשמוע? איך הלכתי בחיים. כל החיים שלי הם הליכה, החוש של חדש סיון, וכל צעד, כל פסיעה בחיים, אני צריך לספר לה'. אם אני יודע שאני צריך לספר את כל הצעדים שלי לה', אז גם מאד ברור לי מאיפה באתי, איך הגעתי לכאן, והעיקר לעניננו – לאן אתה הולך, מה היעד, לאן הולכים. הולכים לקראת הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

פרקי אבות כנגד חדשי הקיץ

קודם אמרנו כמה פרקים יש בפרקי אבות, מי זוכר? [6]. ששה פרקים. יש באמת שש שבתות שלומדים את הפרקים האלה, בין פסח לשבועות. אבל, לפי המנהג שכתוב בסידור, אומרים פרקי אבות במשך כל חדשי הקיץ. כמה חדשים יש בקיץ? מתי מתחילים לומר פרקי אבות? בסוף חדש ניסן. הפרק הראשון בפרקי אבות הוא תמיד שבת אחרי פסח, ותמיד יוצא בסוף חדש ניסן. אם כן, מתחילים ללמוד פרקי אבות בחדש ניסן. מתי גומרים ללמוד פרקי אבות, בסוף איזה חדש? [אלול]. נכון. כמה חדשים יש בקיץ? ניסן-אייר-סיון-תמוז-אב-אלול – ששה חדשים. תמיד מתחילים פרקי אבות בחדש ניסן וגומרים בסוף חדש אלול. אם יש ששה פרקים של פרקי אבות ויש ששה חדשים שלומדים פרקי אבות, מה צריך לומר? שכנראה שכל חדש מכוון כנגד פרק אחד של פרקי אבות בפרט. זה שכל של תורה, שכל של חסידות. יש על כך שיחה מהרבי, שהרבי אומר שאם יש שני דברים שקשורים אחד לשני ויש בהם אותו מספר – כנראה שכל דבר בענין הראשון מקביל לאותו הדבר במערכת השניה. לכן, אם יש ששה פרקים בפרקי אבות, ולומדים פרקי אבות במשך ששה חדשי הקיץ, כנראה שכך קבעו. אם היו שנים עשר פרקים בפרקי אבות, כנראה היו לומדים כל השנה, אבל היות שיש רק ששה פרקים לומדים זאת במשך ששה חדשים, מניסן עד אלול[ב].

פרק סיון בפרקי אבות – "דע מאין באת ולאן אתה הולך"

למה אמרנו זאת? כי רוצים לדעת איזה פרק שייך להיום, חדש סיון. חדש סיון הוא החדש השלישי, אז איזה פרק שייך לו? [שלישי]. נכון. בכל דבר העיקר איך הוא מתחיל. אם בתורה, הרבי תמיד אומר שעיקר כל פרשה בתורה הוא הפסוק הראשון, השם של הפרשה שבדרך כלל נמצא בפסוק הראשון. אם מדובר בפרק משניות העיקר הוא המשנה הראשונה, שהיא גם שם הפרק. מישהו זוכר איך מתחיל פרק שלישי בפרקי אבות, אפשר לפתוח את הסידור, שהוא הפרק של היום? מתחיל מחכם גדול שקוראים לו עקביא בן מהללאל, ומה הוא אומר? שם מיוחד, כמעט כמו עקיבא. מה הוא אומר? ["הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"]. עד כאן. זה בדיוק המשנה שאמרנו קודם – המשנה של חוש ההילוך. אז כל פרק שלישי של פרקי אבות, הפרק של חדש סיון, מתחיל עם המשנה של חדש סיון – חוש ההילוך. חוש ההילוך הוא דעת, לא רק שאדם הולך מהר (גם קשור לחוש, לשון חיש מהר, אך אין זה עיקר הפירוש של חוש), אלא חוש, דעת, שיודע כדי ללכת – איך הגעתי לכאן, מאיפה הגעתי לכאן, והעיקר הוא לאן אני הולך בחיים, מה המטרה שלי בחיים. את זה (בחוש, הדעת) מקבלים כשמקבלים את התורה בחג שבועות. גם, לשם כך גופא – כדי לדעת מה מטרתי בחיים – אני צריך לדעת שעל כל פסיעה ופסיעה שאני פוסע בעולם הזה אני צריך לספר לה'. אם אני יודע שהכל אני צריך לספר לה', ודאי אקבל בהירות מה היעד שלי, לאן אני צריך ללכת בחיים. הכל בשביל "לאן אתה הולך"[ג], חוש ההילוך.

נעשה הפסקה קצרה, נשיר שיר, ואחר כך נמשיך. נעשה כמה שיחות יותר קצרות, ונשיר שירים. ניגנו את הפרק של הרבי.

ב. "מאין באת ולאן אתה הולך" בעשרת הדברות – מהקשר עם ה' לתיקון החברה

שני לוחות הברית – בין אדם למקום ובין אדם לחברו

נשאל עוד משהו: ידוע כמה הרבי רצה שכולם – כל הילדים וכל הגדולים, כולם-כולם – יגיעו לבית הכנסת לחג השבועות. למה? מה צריך לשמוע? [עשרת הדברות]. חייבים לשמוע בקריאת התורה את עשרת הדברות, עיקר מתן תורה שקבלנו בסיני את עשרת הדברות, שמתחיל "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" ונגמר "לא תחמוד". אסור לחמוד, אם יש משהו לחבר שלי אסור לחמוד – מה שה' נותן לו יהיה לו ומה שה' נותן לי יהיה לי (כאשר החסיד מקיים בעצמו "שלי שלך"). הכל הולך אחר הפתיחה, "אנכי הוי' אלהיך", והכל הולך אחר החיתום, "לא תחמוד". כמה לוחות היו? [2]. כמה דברות על לוח ימין וכמה על לוח שמאל? [5 ו-5]. כמו שתי ידים, ימין ושמאל. כמה אצבעות יש ביד ימין? [5]. כמה ביד שמאל? [5]. 5 כנגד 5, יחד עשרת הדברות – ככה מחולק. מישהו יודע משהו קצת יותר עמוק – מה מייחד את כל חמש הדברות בלוח ימין ומה את חמש הדברות בלוח שמאל? הן סוג אחר של מצוות. מישהו יודע? לכל לוח יש את האופי שלו, התכונה המיוחדת שלו. מה הן חמש הדברות הראשונות? "אנכי", מצות אמונה בה'; אסור לעבודה עבודה זרה; אסור להשבע שקר; לשמור שבת; לכבד הורים. מה לוח שמאל? כל מיני איסורים – לא לרצוח, לא תנאף, לא תגנוב, לא להעיד שקר, ובסוף לא לחמוד. מה ההבדל בין שני הלוחות? אומרים ככה: יש שני סוגי מצוות בתורה – יש מצוות "בין אדם למקום" (המקום הוא ה'), מצוות שביני לבין ה', שמקשרות אותי במודע לה', כי אני עושה את המצוה רק בשבילו, ויש מצוות "בין אדם לחברו", שעושים כדי להיות טוב עם החבר ולא לפגוע בו. למשל, אצל ילדים, מה זה "לא תרצח"? חס ושלום, אף ילד לא הולך לרצוח, אבל מה אפשר ללמוד מכך? דבר פשוט מאד. מה אסור לעשות לחבר? [להרביץ]. נכון, פשוט מאד – אסור להרביץ לחבר. מה זה "לא תגנוב"? פשוט, לא צריך להסביר, לא לקחת משהו שלא שלך. מה זה "לא תחמוד"? אמרנו קודם. [אם יש לחבר שלך משהו ואתה גם רוצה]. אם אתה מקנא בו, רוצה את החפץ, הולך ומנסה לשכנע אותו לתת לך או אפילו למכור לך. אלה דברים פשוטים, בין אדם לחברו.

הלוח הימני – "דע מאין באת"

החדש הזה הוא חוש ההליכה, וכתוב בחסידות שכאשר אדם הולך הוא בא מהימין והולך לשמאל (שרש קו ימין הוא ספירת החכמה, המכונה "עומק ראשית", משם באים, ושרש קו שמאל הוא ספירת הבינה, המכונה "עומק אחרית", לשם הולכים). בשני לוחות הברית אנחנו באים ("מאין באת") מכך שבונים יחס מתוקן בין אדם למקום – שאני שומר את כל המצוות שביני לבין ה'. אבל "לאן אתה הולך"? צריך לדעת את היעד, ומה היעד? אני הולך לתקן את כלל ישראל, להכנס לתוך הכלל שיש בו הרבה חברים, וה' רוצה שכל הילדים – שכולם כמו אחים, הכל משפחה אחת – יתנהגו יפה אחד עם השני, ואז יבוא משיח. אז מה הסדר של "מאין באת ולאן אתה הולך"? בסוף צריך לספר לה' הכל – מאין באתי ולאן הלכתי – אבל העיקר הוא ההילוך. באים מקשר עם ה' ובעצם אני בא מכח ה'. איך אני יודע? מה הדבור הראשון בעשרת הדברות? מי זוכר בעל פה ["אנכי הוי' אלהיך"]. "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". הפסוק הזה אומר לאן אני הולך או מאין באתי? [מאין באתי]. אז זה ממש פסוק של "מאין באת". אומר שהייתי עבד במצרים, והנה ה' הוציא אותי משם – הגעתי לאיפה שהגעתי, יושב בבית כנסת והולך לקראת משיח (לקבל ממנו "תורה חדשה" בחג שבועות). אבל מאין באתי? מיציאת מצרים. ה' הוציא אותנו ממצרים, משם באתי. מה הדבור האחרון בלוח הימין? "כבד את אביך ואת אמך". זה מאין באתי או לאן אתה הולך? למה אני צריך לכבד את האבא והאמא שלי? [באתי מהאבא והאמא]. אז "כבד את אביך ואת אמך" היינו הסוף של "דע מאין באת" – מתחיל מ"אנכי הוי' אלהיך" ונגמר ב"כבד את אביך ואת אמך". מה הדבור שכתוב לפני "כבד את אביך ואת אמך"? אומרים תמיד בקידוש ביום השבת – "זכור את יום השבת לקדשו". איך זה קשור ל"מאין באת"? אמרנו שכל לוח הימין הוא "מאין באת". איך קשור לכך "זכור את יום השבת לקדשו"? אחר כך כתוב "כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי". קודם כל, מספר סיפור מאיפה באתי, סיפור הבריאה המסיים ב"שבת בראשית". אבל מה אומר לגבי הנשמה? למה בא לפני "כבד את אביך ואת אמך"? לכל יהודי יש נשמה ויש גוף, ובגוף יש גם לבוש רוחני – חלק מהגוף – שמלביש את הנשמה. מאיפה מקבלים את הנשמה? מאבא ואמא? כשתלמדו תניא פרק ב' הרבי מסביר את "מאין באת". מאיפה הנשמה באה? הנשמה באה מה'. בחסידות הנשמה באה משבת. "זכור את יום השבת לקדשו" היינו שרש הנשמה, ה"מאין באת", של כל יהודי. "כבד את אביך ואת אמך" הוא גם "מאין באת" – הלבוש של הנשמה, וגם הגוף, שמקבלים מאבא ואמא. אם כן, אם מתבוננים יפה רואים שכל לוח הימין הוא "מאין באת".

הלוח השמאלי – "ולאן אתה הולך"

אבל עיקר החידוש הוא "לאן אתה הולך" – "לא תרצח" וכו'. דברים לא טובים, מה זה רוצה לומר? שהמטרה שלי, היעד שלי, היא לתקן את החברה, לתקן את הצבור, לתקן את כנסת ישראל, לתקן את מלכות בית דוד בארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו. כדי לתקן את המלכות, לתקן את בין אדם לחברו, צריך לשמור תמיד לא להרביץ ולא לגנוב, ובסוף-בסוף לא לחמוד (אלא לדעת שמה שיש לי, מה שה' נותן לי, הוא ה"גורל" הטוב שלי, שייך לחוש ההילוך שלי, ליעד שלי, ומה שיש לחבר שלי הוא הגורל שלו, ואין גורל נוגע בחברו). כל הדברים האלה הם כדי לתקן את עם ישראל, שזהו היעד הכללי ובכך תלויה ביאת המשיח. רק שצריך לדעת שאני בא מה', מה"בין אדם למקום", ואני הולך ל"בין אדם לחברו". זה החלק השני של חוש ההילוך. חוש ההילוך בעצם הוא הסוד של עשרת הדברות בשני לוחות הברית.

נשיר עוד שיר. נגנו "ימין הוי' רוממה".

ג. סקרנות דקדושה

סיפור: מסירות נפש על לימוד החסידות

עכשו נספר עוד דבר. אולי קודם נספר סיפור: אדמו"ר הזקן ירש, קבל כתבים מיוחדים, מהבעל שם טוב. הרי קראנו ב"היום יום" לפני כמה ימים שאדה"ז קרא למגיד אבא ולבעש"ט סבא. היו לו כתבים סודיים מהבעל שם טוב, והוא נעל אותם בקופסא, שאף אחד לא יקרא, וכתב על הקופסא שכל מי שישבור את המנעול ויקרא את הכתבים לא יהיה לו ח"ו עולם הבא – יפסיד ת העולם הבא שלו. כלומר, הוא מאד איים שאף אחד לא יפתח את הקופסא ויקרא את הכתבים. קרה אסון, שבעת  מן העתים, באיזה זמן, הקופסא נשרפה והכל הלך לאיבוד. אז אדמו"ר הזקן מאד הצטער והתחיל לבכות, לא רק שאבד את הכתבים היקרים מאד-מאד של הבעל שם טוב – הוא קרא אותם, ידע מה שכתוב שם – אלא שהצטער ואמר, רציתי בסוף לתת את הכתבים האלה לבן שלי, היורש שלי, ממלא המקום שלי, אדמו"ר האמצעי, שגם הוא יראה את הכתבים. והנה, לא קרה – לא זכיתי להוריש את הכתבים הסודיים לבן שלי. אחר כך הוא חשב, התבונן, ופתאום התחיל לחייך. למה הוא התחיל לחייך? כי ברוח הקדש שלו הוא ראה שהבן שלו כבר ראה את הכתבים. כלומר, שהבן שלי – אדמו"ר האמצעי – אף על פי שהיה כתוב על הקופסא שמי שיפתח אותה לא יהיה לו חלק לעולם הבא, אבל הוא כל כך היה צריך לראות מה שהבעל שם טוב כתב שהוא ויתר על העולם הבא שלו (כמו שיש הרבה סיפורים שהבעל שם טוב ויתר על העולם הבא שלו כדי לעשות משהו חשוב ליהודי, להביא לימות המשיח). כך אדמו"ר הזקן חייך חיוך גדול מאד, שאני יודע שבני ראה את הכתבים אף על פי שהיה כתוב שם מה שהיה כתוב. כלומר, הוא מסר את הנפש שלו, את העולם הבא שלו, כדי לראות מה שהבעל שם טוב כותב.

"לאן אתה הולך" – לגאולה בעולם הזה

מה הפשט של "לאן אתה הולך"? כשמקבלים את התורה מקבלים דעת לדעת לאן הולכים בחיים. אפשר לחשוב שאדם הולך מעולם הזה לעולם הבא, כמו שיש גם מאמר חז"ל – "עלמא דין דאזלינן מיניה", "העולם הזה שהולכים ממנו". כל העולם הזה הוא עולם שהולכים ממנו – מהעולם הזה לעולם הבא. יש הרבה אנשים שאצלם היעד, לאן צריך ללכת, הוא השאיפה להגיע מהעולם הזה לעולם הבא. אבל מה חדש הבעל שם טוב והחסידות? שעולם הבא הוא לא היעד האמתי. יש אנשים שזה היעד שלהם, להגיע לעולם הבא, אבל אצל חסידים זה לא היעד. מה היעד אצל חסידים? [משיח]. היעד הוא משיח, לגאול את העולם, להגיע מ"בין אדם למקום" ל"בין אדם לחברו" – לגאול את המציאות. לשם כך צריך להפיץ חסידות – "יפוצו מעינותיך חוצה", אז יבוא משיח (כך הבטיח המשיח בעצמו למורנו הבעל שם טוב). לשם כך אדמו"ר האמצעי היה חיב לראות את הכתבים של הבעל שם טוב, שיתן לו השראה – אור גדול כדי להפיץ את החסידות בעולם ולהביא את המשיח. לא אכפת לו אם לכן הוא יפסיד את העולם הבא או לא – לא מענין אותו.

סקרנות שלילית, סקרנות חיובית וכחו של רבי

נחשוב עוד יותר עמוק בסיפור הזה: זה סיפור שקשור לחוש ההילוך, החוש לאן באמת הולכים, מה המטרה שלי בחיים. נשאל שאלה: העובדה שיש קופסא סגורה ואני יודע שיש בה משהו מאד יקר, אבל אומרים לי שאסור לפתוח את הקופסא, ואוי ואבוי אם אפתח, ואף על פי כן יש איזה ילד שלא יכול להתאפק והולך ושובר את הקופסא ופותח – איך קוראים לכך? זה אופי מסוים, אחד שלא יכול להתאפק. יתכן שזו מדה לא טובה – בספור של אדמו"ר הזקן והאמצעי היה משהו טוב, אבל יכול להיות משהו מאד לא טוב. אבא ואמא אומרים לו שאסור לפתוח, אבל הוא צריך כל כך לדעת – איך קוראים לכך? [חוצפה]. זו באמת חוצפה, אבל איך קוראים לכך? [סקרנות]. יפה מאד, יהודי הוא מאד סקרן. מה פירוש סקרן? שהוא חייב לדעת מה יש שם. לכן יהודים מאד אוהבים לטייל בעולם, יותר מגוים, כי יהודים מאד רוצים לראות מה קורה בכל מקום – יהודים מאד סקרנים. תיקון מדת הסקרנות הוא-הוא תיקון חוש ההילוך. כתוב שכל החטא של אדם הראשון היה כי הוא היה סקרן, סקרנות לא טובה – שהוא רצה לראות ולדעת מה קורה אצל הקליפות, אצל הדברים הרעים שבעולם. הוא היה כל כך סקרן שהוא הסתכל, ובכך נפגע – השפיע עליו לרעה – וכתוב בחסידות שזה עיקר חטא אדם הראשון. כתוב שרבי אמיתי, כמו הרבי, הוא גם סקרן מאד. כל רבי הוא מאד סקרן, ואם הוא רבי אמתי הוא יכול לתקן את חטא אדם הראשון. הוא יכול מתוך הסקרנות שלו, חוש ההילוך שלו, ללכת למקומות שלאנשים אחרים אסור ללכת לשם ולהסתכל שם. הוא יכול ללכת לשם ו"להוציא יקר מזולל" – הוא יודע שזה שייך ליעד שלו בחיים. כמו שכתוב אצל חסידים שלפעמים הולכים ליריד של גוים כדי להוציא משם ניגון. לכאורה לא צריך לשמוע ניגונים של גוים, אבל ידוע שהרבה ניגונים חסידיים הם לקוחים מניגונים של גוים שהחסידים העלו לקדושה. כל זה שייך לחוש ההילוך של סיון, שהוא גם חוש הסקרנות. סקרנות יכולה להיות דבר לא טוב ויכולה להיות דבר הכי טוב.

קבלת הכתר בשבועות

נסביר עוד דבר עמוק: בחג שבועות מקבלים כתר. כמה אותיות יש בעשרת הדברות? [10]. עשרת הדברות, אבל כמה אותיות יש בהן? רק בדבור הראשון יש 41 אותיות. כמה יש בכל עשרת הדברות? אם סופרים את כל האותיות יש בדיוק 620 אותיות. מה המלה הכי חשובה ששוה 620? כתר. למה? כי בכל התורה כולה יש תריג מצוות, 613, ועוד 7 מצוות דרבנן. כמה זה 613 ועוד 7? [620]. מה זה? [כתר]. אז יש כתר מצוות וכתר אותיות, ולכך צריך לכוון. אם כבר אמרנו כמה אותיות יש, כמה מלים יש? ב"אנכי הוי' אלהיך" יש 9 מילים ו-41 אותיות. כמה מלים יש סה"כ? עקב. המשנה שלמדנו מתחילה "עקביא בן מהללאל" – הוא מי שתקן את העקב שלו, קשור לתיקון של עקבתא דמשיחא, גם העקב שלו מהלל את ה' ושר כי הוא מעלה ניגונים גם מהמקום הכי נמוך. יש בעשרת הדברות עקב מלים – עקבתא דמשיחא, כמו פרשת עקב, "והיה עקב תשמעון" – ו-כתר אותיות.

הליכה אל הלא מודע

מהו כתר בנפש, מישהו יודע? אשאל כך: יש בנפש מודע – דברים שאני יודע, שאני רואה – ויש לא-מודע, דברים שאיני יודע. הם נמצאים, אבל לא במודע שלי, איני יודע אותם ממש. כתר הוא למעלה מהראש – הוא המודע של הנפש, או הלא-מודע של הנפש? [מודע]. לא, מודע הוא מה שבתוך הראש – החכמה הבינה והדעת. הכתר הוא למעלה מהחכמה והבינה והדעת, אז הוא מודע או לא? [לא מודע]. אם מתן תורה הוא לקבל כתר, והחוש של חדש סיון הוא חוש ההילוך, אז לאן אני הולך? לאן הולכים? חוץ מזה שהולכים למשיח, שהולכים לתקן את עם ישראל, את החברה, על ידי הלוח השמאלי של לוחות  הברית – לאן הולכים? הולכים לכתר. מהיום, עד שבועות וגם הלאה, כל החדש – לאן הולכים? לכתר. מה הכוונה שהולכים לכתר? אני הולך לתחום הלא-נודע. יש ילד שגר בכפר חב"ד, והוא מכיר את כל הרחובות והבתים בכפר חב"ד, אז כל כפר חב"ד בשבילו הוא המודע שלו. אבל יש ישוב קרוב לכפר חב"ד שנקרא חמד – הוא לא היה שם אף פעם – ובשבילו חמד וכל הרחובות שם וכל מה שקורה שם שייך לכתר שלו, זה הלא-מודע. אם כל החדש הזה הוא ללכת לכתר, מה הכוונה? שאני הולך לתחום של הלא-מודע, כלומר שאני סקרן לדעת ולהכיר דברים חדשים לגמרי, שעד עכשיו לא הייתי שם ואיני מכיר אותם.

סקרנות חיובית – הליכה אל הלא נודע הטוב

סקרנות זה טוב או לא טוב? עיקר חוש ההילוך של חדש סיון הוא סקרנות לדעת דברים מחוץ לתחום המוכר לי, לדעת דברים חדשים. גם את זה מקבלים במתן תורה. כל שנה צריך במתן תורה לקבל חשק וסקרנות לדעת דברים חדשים לגמרי, שעד כה היו בכתר שלי, בלא-מודע שלי. שוב, יכול להיות טוב ויכול להיות לא טוב. אם רוצים לדעת מה קורה במקומות לא טובים, כמו אדם הראשון, זה לא טוב. אם זה להכיר דברים טובים שלא הכרתי עד היום, כמו להכיר ספרים במדף – יש ספרים למעלה, שאף פעם לא פתחתי, אבל זה ספר קדוש, שייך למבצע של הרבי "בית מלא ספרים" – אם אני סקרן אני עולה ומטפס (כמו בסיפור של הקופסא, כמו ילדים שרוצים לדעת מה יש למעלה במטבח, אולי עוגיות טעימות) ופותח את הספר. יש ספר בספריה של אבא שאף פעם לא פותחים, אבל הוא ספר קדוש, אז מטפסים ומוציאים את הספר ורוצים לדעת מה יש בו – זו עליה לכתר, הליכה אל הלא-נודע בטוב. את הרצון הזה מקבלים בשבועות, רצון ללכת לכתר. בסופו של דבר גם מקבלים בכך כח מהרבי ללכת למקומות רחוקים ולהוציא מהם ניצוצות – חוש של קדושה.

'ללכת אל' ו'ללכת על'

נסיים בעוד דבר: בהליכה יש שתי אפשרויות – יש ללכת אל משהו, ויש ללכת על משהו (כמו שאומרים היום). מה נקרא שאני הולך על משהו? מישהו יודע את משמעות הניב הזה? מה הכוונה ש'אני הולך על זה'? [אני רוצה את זה, אני עושה את זה]. יפה, הכוונה שאני עושה את זה על אף כל המניעות והעיכובים – אני הולך על זה במסירות נפש. מאיפה מקבלים את הכח ללכת על משהו? מהעל-מודע, מהכתר. כדי ללכת לכתר צריך קודם כל לקבל כח מהכתר – קוראים לכך בחסידות לקבל כח מהאור המקיף. כשאדמו"ר האמצעי פתח את הקופסא הוא הלך אל איזה מקום או הלך על משהו? הוא הלך על – הלך על התגלות החסידות ויהי מה. הוא מוכן לוותר על העולם הבא שלו כדי להפיץ חסידות בעולם. לשם כך הוא צריך לראות את הכתבים של הבעל שם טוב. אם כן, עיקר חוש ההילוך הוא לא רק יעד לאן אני הולך – שנקרא יעד של אור פנימי – אלא צריך יעד כזה שהולכים על הכתר. יש עוד ביטוי שאומרים היום, שאני הולך על כל הקופה. יש למישהו ניחוש מה הכוונה בביטוי הזה? שאת כל המשאבים שלי, כל הכח וכל הכסף שיש לי, אני שם על המטרה הזו, שהיא בעצם מטרה כללית, מטרה שהכל תלוי בה. אם אני רוצה משיח – הכל אני שם על משיח, אני הולך על כל הקופה כדי להביא את המשיח (שהוא עבורי "כל הקופה"). לכך קוראים "בכל מאדך", שאני הולך על משיח עם הכל. מאיפה מקבלים כזה כח? מהכתר. שוב, כדי ללכת לכתר צריך לקבל את הכח מהכתר. הרבי קרא לכך "אורות דתהו". ה"אורות דתהו" האלה הם כתר האותיות של עשרת הדברות, שאז אפשר ללכת עם כל הכח על הבאת המשיח. זו הדעת של מתן תורה.

שה' יעזור לנו שנקבל את חוש – דעת פנימית – של הילוך, לאן יהודי הולך. שהוא הולך אל משהו והולך על משהו. שכולנו נתחזק, נקבל את התורה בשמחה ובפנימיות ונלך אל הגאולה ונלך על משיח. הולכים אל הגאולה והולכים על משיח – זה חוש ההילוך של חדש סיון.

מתוך שיעור ז' סיון ע"ב – "בשעה שהקדימו" תער"ב מאמר מד – כפר חב"ד

"מאין באת ולאן אתה הולך" – תורה לפני התפלה ותורה אחרי התפלה

נושא שני, קשור למה שדברנו גם לפני שבוע, על המשנה בתחלת פ"ג בפרקי אבות – "עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אחר כך כתוב "מאין באת וכו'", אבל בכל הספרים הקדושים, וגם בשיחות הרבי, מפורש שאלה שתי מדרגות ולא צריך להגיע להמשך – מי שזוכה נשאר ב"מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" ולא זקוק לתרגום. גם התרגום הוא תורת אמת, אבל למי שיורד יותר נמוך ולא נשאר ב"מאין באת" העליון – מהאין האלקי. לפני שבוע הסברנו ש"מאין באת" היינו מהימין, "ולאן אתה הולך", לשמאל, "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" היינו האמצע. אם כן, בעצם זו ממש כוונת הזהר לברכת כהנים. "מאין באת"? מקו ימין – "יברכך הוי' וישמרך". לאן אתה הולך? לקו שמאל – "יאר הוי' פניו אליך ויחנך". "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?" קו האמצע, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. מה שייך למאמר? לפני שבוע דברנו על כך כי שייך לחוש ההילוך, החוש של סיון – כל אחד צריך לדעת מה היעד שלו, לאן הולך בחיים. ממילא צריך לדעת גם מאין בא וגם לפני מי עתיד ליתן דין וחשבון – כבר צריך לתת דין וחשבון, בכל לילה, לאן הלך במשך היום, לאן הגיע ולאן לא הגיע. כאן עיקר הנושא של המאמר הוא שיש תורה שלפני התפלה ותורה שאחרי התפלה, ובתורה שאחרי התפלה יש שתי מדרגות.

תורה לפני התפלה – לתיקון עצמי; תורה לאחר התפלה – עבודת היחודים

בכללות הוא אומר שכאשר לומדים מאמר חסידות כדי להתעורר לתפלה הלימוד הוא בגדול "אדעתא דנפשיה" ולא לשמה – לימוד כדי לתקן את הנפש על מנת להתפלל. כל תורה שאני לומד לצורך תיקון עצמי, בקדושה, היא תורה שלא לשמה. רק כתוב בחסידות שזו המדרגה הכי גבוהה של "שלא לשמה", שהיא בפירוש כדי לתקן את עצמי. התפלה היא "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", למסור את עצמי לה' לגמרי, ואחריה אני יכול ללמוד תורה לשמה. מה השפיץ של לימוד תורה לשמה? לחבר קוב"ה עם התורה. "לשמה", לשם התורה, כדי לחבר אותה עם ה'. זו עיקר האמנות של היהודי, אמנות של חבור, עבודת היחודים. יש עבודת הבירורים ועבודת היחודים, ובשתיהן יהודי מצטיין. יהודי מצטיין בבירורים, כי גוי לא יכול לעשות בירורים, אבל זו לא עיקר האמנות שלו. הוא טוב בלברר את המציאות, אבל הוא באמת מצטיין בעשית יחודים בעולם – עבודה שלעתיד לבוא (ובעצם הם שני שרשי נשמה, שור הבר, לשון בירורים, ולויתן, לשון יחודים, וכמו שהזכרנו אותם אתמול באקדמות). בכל אופן, התורה שלאחר מסירות הנפש של התפלה היא לשמה – לא כדי לרוות צמאוני לה', אלא כדי ליחד את התורה בה', לשם התורה ולשם קוב"ה.

אותיות התורה, החכמה שבתוכן והמשכת אור חדש מעליהן

הוא רק אומר שבכך גופא יש שתי מדרגות: הוא מדגים זאת ומשתמש במילים, הוא אומר שהתורה שלפני התפלה היא תורה בבחינת "אותיות" (מה שהיה לפני מתן תורה, לפני אתמול), שייך לישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" (רמז של בעל מגלה עמוקות, שמביא הבעל שם טוב בכתר שם טוב). אבל התורה שלאחר התפלה היא תורה שמגלה את החכמה הפנימיות שבאותיות, ועוד יותר מכך – תורה שממשיכה ומגלה אור חדש, על דרך תורה חדשה של מלך המשיח, שלמעלה מהחכמה שבתורה. הוא מסביר שיש בתורה בכללות שלש מדרגות: האותיות של התורה, וכך היא נמצאת למעלה. היות שחכמה היא חכמה ואור חדש הוא כתר שלמעלה מהחכמה, צריך לומר שהאותיות הן בינה (הכל לפי ערכין, ודוק). למעלה מכך החכמה שבאותיות, ולמעלה מכך אור חדש (שחדש להיות אור, שעד עתה היה בגדר עצמות ממש). כשממשיכים את האותיות זו עדיין רק המשכה לעורר את עצמי, "אדעתא דנפשיה". למה קשרנו ל"הסתכל בשלשה דברים"? כשלומדים את המאמר מצטיין שהתורה שלפני התפלה היא תורה של "מאין באת" – להמשיך את התורה משרשה למעלה אלי. אני בעצמי מושרש בתורה הזאת, שהרי יש ששים ריבוא אותיות לתורה ואני אחת האותיות. תורה שלא לשמה, בדרגה הכי גבוהה, היא בשבילי – לתקן אותי ולעורר אותי. להמשיך מהתורה, "מאין באתי" בתורה, אלי. אבל התורה שלאחר התפלה – גם על פי פשט, מהו בית הכנסת? ממוצע, מעבר מ"מאין באת", קמת מהמטה בבקר והלכת לבית כנסת (או לאיזה חדר בו אתה מתפלל), ואחר כך במשך כל היום אתה צריך לצאת ולעשות משהו בחיים. אחרי התורה שלומדים סמוך לתפלה, אחריה, יוצאים – "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", צריך לצאת עם התורה הזו לעולם ולעשות בו משהו. בכל אופן, יחסית לתורה שלפני התפלה, התורה שאחרי התפלה היא התורה של "לאן אתה הולך" – תורה עם יעד. היעד הוא לצאת מעצמך. כל חוש ההילוך של חדש סיון הוא לא להגיע אלי, אלא לצאת ממני (סוד "צאינה וראינה" כידוע מאדמו"ר הזקן), מהאותיות של התורה, לפנימיות התורה שמעל האותיות. זה הפירוש הראשון, החכמה, התוכן הפנימי, האור שבתוך האותיות. אחר כך יש משהו עוד יותר גבוה, שנקרא אור חדש – הוא מהכתר, "אור חדש על ציון תאיר", תורה חדשה של מלך המשיח.

ברכת כהנים – "עד מהרה ירוץ דברו" מהשפע שנקצב לאדם בשרש

נעשה גימטריא יפה לכבוד המדרגות שמסביר: קודם כל, שלש המדרגות הן גופא שלש הברכות של ברכת כהנים. "יברכך הוי' וישמרך", שיתברכו נכסיך, כמו "'ואברכך' בממון", היינו המשכה ממקור השפע. דבר חשוב שלא הסברנו קודם – איך הצמח צדק מסביר את הפשט של ברכת כהנים לפי החסידות בדרך מצותיך? דבר שכתוב הרבה פעמים בחסידות, שכח הכהן הוא להמשיך – מהר, בבחינת "עד מהרה ירוץ דברו" (כמו השקדים, סמל הכהונה, שהם הפרי שמתבשל הכי מהר) – את השפע מלמעלה. בכל ראש השנה נקצב לאדם כמה שפע מגיע לו במשך השנה. אז לשם מה מתפללים כל יום? הלא הכל נקצב מראש השנה. כתוב התירוץ לכך – בקונטרס "ומעין" באריכות, כאן בקיצור – שבראש השנה הכל נמשך למעלה בשרש, אבל מה שצריך להתפלל בכל יום, "אדם נידון בכל יום", האם אותו שפע שהגיע לעולמות העליונים אכן ירד למטה ויתממש בבני-חיי-מזוני בגשמיות. הפלא, שאם לא זוכה נשאר ברוחניות – יהיה לו "מלא ברכת הוי'" לעולם הבא. אולי עדיף? הרי גשמיות היא בטלה ומבוטלת, כל התפלה היא "חיי שעה" ולא "חיי עולם". לא. כאן מקור חשוב שצריך זכות גדולה – דבר טוב וחשוב – שהשפע ששמור בחשבון לעולם הבא, קבלת אותו והוא יושב בחשבון הבנק שלך, ירד לעולם הזה ונראה אותו בטוב הנראה והנגלה. למי יש כח לשבור את המחסומים ולהוריד מהר? זה הכח של השקד של התורה, של ברכת כהנים. ברכת כהנים פותחת את כל השערים, וכפי שהרבי כותב בשיחה ההמשכה של ברכת כהנים אינה מותנית. זה מה שמזרז – בכל דרגה דנים אם יש לך זכות שירד עוד שלב, אבל ברכת כהנים היא בלי זכויות, לא מותנה, וממילא הכל פתוח ונמשך מהר. כך מסביר את הפשט של ברכת כהנים בדרך מצותיך – "עד מהרה ירוץ דברו" בלי תנאים, מגיע לך שכל מה שנקצב לך בראש השנה יגיע אליך בגשמיות ויתממש בפועל.

המשכת בני חיי ומזוני

מה הדבר הראשון שנמצא בשרש וצריך לממש אותו בגשמיות? כסף, שיהיה לך כסף, שלא תהיה עני אלא עשיר. לכן הברכה הראשונה, שנמשכה מאמא דרך חסד כנ"ל, היא "ואברכך בממון", שיתברכו נכסיך ב"יברכך". יש גימטריא יפה שלא עשינו: אם נקח את שרש ברך, ונאמר שעיקר הפשט שלו הוא ממון, ברךממון עולה משיח. משיח קודם כל צריך הרבה כסף. אם יש ברך-ממון כבר יש משיח. אחר כך יש עוד שלבים – תחית המתים וכו' – אבל משיח הוא ברך ועוד ממון, ושיהיה "עד מהרה ירוץ דברו". כל זה עדיין שלא לשמה – כנראה גם משיח הוא שלא לשמה, אדעתא דנפשיה (בשלב הראשון שלו על כל פנים, השלב שעליו להוכיח את עצמו כמלך המשיח, לפי סדר הדברים המובא ברמב"ם). להמשיך מהשרש, שיתממש. אבל אחר כך, חיי ובני הן מדרגות של לשמה. האותיות הן כנראה הכסף – אותיות הן כלים. אותיות הכתיבה, לא אותיות החקיקה. שיהיה לך כלים, ממון, שיתברכו נכסיך. אמרנו שהדוגמה – שהרבי כותב בשיחה – היא כמו שהמזון מתברך בבטן, גם כמו שעובר מתברך בתוך הרחם, "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין" בבחינת אמא. אחר כך יש "לשמה", גילוי אור החכמה עצמו, תורה שאחרי התפלה – "ולאן אתה הולך", הולכים ליעד הראשון, התוכן הראשון של מה שנלמד. אחר כך יש את האור החדש, למעלה מהתוכן – גילוי של "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", גלוי של עצמות ה', קו האמצעי. בעצם כבר עומדים במדרגה הזו, כל יום ויום, כאשר נותנים דין וחשבון לפני ה' עד כמה התקדמתי היום ליעד.

שלש הבחינות בתורה – חש-מל-מל

את כל זה מסמיכים על "מאין באת ולאן אתה הולך" – התורה שבאה אלי היא שלא לשמה, התורה שאני הולך אליה היא לשמה, ובכך גופא יש שתי בחינות. ממילא שלש הבחינות יחד הן כמו חש-מל-מל. התורה שאני לוקח אלי מהשרש, מהאין, "החכמה מאין תמצא", היא ה"חש". אחר כך יש את המל הראשון, על ידי המילה, כריתת הערלה וכו', אני מגיע לתוכן הפנימי, גילוי העטרה (שעל ידי הפריעה). אחר כך ה"מל" השני, שממתיק את כל הדינים, "מי ימלל גבורות הוי'", הוא גילוי התורה החדשה. ולסיכום:

חש תורה (אדעתא דנפשיה) לפני התפלה אותיות התורה דע מאין באת מזוני
מל תורה (לשמה) אחר התפלה החכמה שבאותיות ולאן אתה הולך חיי
מל תורה (לשמה) אחר התפלה אור חדש מהכתר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון בני

מתוך שיעור ש"ק פרשת שלח כ"ו סיון ע"ב – ברית ישראל שי' פריימן – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ד]

הסתכל…

שימת הדגש על הראיה קשורה לעוד התבוננות בשבת הלידה ושבת הברית: באמירת פרקי אבות של שבתות הקיץ אמרו בשבת הלידה את פרק ב ובשבת הברית אנו אומרים את פרק ג – שני פרקים שבמשנה הראשונה שלהם נאמר "הסתכל בשלשה דברים וכו'", ענין מובהק של הסתכלות וראיה. יש לומר כי כאשר מסתכלים בציציות המבט מופנה לשתי הציציות הקדמיות – אותן נוהגים ליטול ביד ב"ברוך שאמר", וכן הן הנותרות ביד באמירת "וראיתם אתו" בפרשת ציצית – כאשר הציצית הימנית קשורה להסתכלות של פתיחת פרק ב והציצית השמאלית להסתכלות של פתיחת פרק ג, שהיחס ביניהן יתברר בסמוך. אך עוד לפני ההבדלים, יש לשים לב ששתי האמירות במשניות פותחות באופן זהה: "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה, דע…" (במשניות הנדפסות יש הבדלים קלים – בפרק ב המשנה פותחת "והסתכל" וכן נאמר בה "ואי אתה" ואילו בפרק ג כתוב "הסתכל" ונאמר "ואין אתה" – אך אדמו"ר הזקן בסדורו השמיט הבדלים אלה ונקט בלשון זהה לחלוטין בשתי הפתיחות). עלינו לדעת שלשה דברים, ויש לומר שהם כנגד עטרא דחסדים שבדעת (משרש החכמה) ועטרא דגבורות שבדעת (משרש הבינה) ועצם הדעת.

הכלל: "דע מה למעלה ממך"

כמובן, אחרי החלק השוה, יש להתבונן בחלקים הנבדלים של המשניות ולערוך ביניהם השוואה תוכנית. ראשית, המשנה של רבי פותחת "דע מה למעלה ממך", עוד לפני הפירוט של שלשת הדברים ("עין רואה, ואזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים"). ידוע פירוש המגיד – המופיע לעתים גם בשם הבעל שם טוב, ולעתים גם בשם אדמו"ר הזקן – כי "דע מה למעלה – ממך", דע שכל מה שמתחולל בעולמות ובפרצופים העליונים בא ממך ותלוי באדם שלמטה (על דרך דברי הבעל שם טוב על הפסוק "הוי' צלך", שה' עוקב אחר האדם כמו צל הנע לפי תנועותיו). לעומת זאת, משנת עקביא בן מהללאל פותחת ישר בשלשת הדברים-הפרטים (והפרטים עצמם מופיעים בשתי רמות – או אפילו שלש – כביאור החסידות: קודם כל "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" ורק אחר כך "מאין באת? מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מה אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה"). כלומר, אצל רבי ההתבוננות היא כלל ופרט, ואצל עקביא בן מהללאל יש התבוננות בפרטים בלבד – דבר המתאים ליחס בין שתי המשניות עצמן בדומה לחכמה (כלל) ובינה (פרטים), כדלקמן.

"שלשה דברים"

שלשת הדברים במשנת רבי הם "עין רואה, ואזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים". מפורש במשנה כי מה שנכתב בספר הוא המעשים, ובאופן פשוט האזן שומעת את הדבורים. לפי זה, מתבקש לומר כי "עין רואה" בעיקר את מחשבותיו של האדם. מכיון שבשתי המשניות נאמר "הסתכל בשלשה דברים" מתבקש להקביל ביניהם: גם בהקבלה זו, הסעיף האחרון הוא המפורש ביותר – ברור ש"כל מעשיך בספר נכתבים" מקביל ל"לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", ותכליתה של הכתיבה היא הדין והחשבון לפני הקב"ה. גם ההקבלה בין "עין רואה" ל"דע מאין באת" מתאימה, על פי הידוע כי פנימיות כל מלה ב-ע היא אותה מלה ב-א – ה"אין" של "מאין באת" הוא פנימיות ה"עין" של "עין רואה", כפי שמפרש אדמו"ר הזקן כי "הרואה את הנולד" היינו מי שרואה כיצד כל דבר (כולל עצמו) נולד ומתהוה מאין ליש בכל רגע ורגע (וגם ביחס להמשך, "מאין באת? מטפה סרוחה", יש קשר לראיה חיובית, שלעומתה "על דבר זה נסמית עינו של אותו רשע" בבלעם). אם כן, מתברר כי "אזן שומעת" מתייחס ל"לאן אתה הולך" – ואכן, מתאים לומר כי ביחס לעבר שייכת הראיה – את מה שכבר קרה ניתן לראות – ואילו ביחס לעתיד נדרשת השמיעה הפנימית של האזן ("דערהער" בלשון החסידות). היחס בין עבר לעתיד הוא גם היחס בין חכמה ("עמק ראשית") לבינה ("עמק אחרית"), המקבילות בעצמן לראיה ושמיעה.

שתי המשניות – "דע מאין באת ולאן אתה הולך"

על אף ששתי המשניות עוסקות ב"שלשה דברים" מקבילים המצילים את האדם מן העבירה, הרי שבפועל את משנת "עקביא בן מהללאל" נוהגים לומר במהלך לויה – בהקשר של "ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה". לפי זה מתבקש לומר כי באופן יחסי המשנה הראשונה כולה היא בגדר של "דע מאין באת", בחינת חכמה וראיה, והמשנה השניה כולה בגדר של "ולאן אתה הולך", בחינת בינה ושמיעה (שעל כן כולה נאמרה בלשון שאלה ותשובה, בחינת בינה, "מי דקיימא לשאלה", "מאין באת?… מאין באת? מטפה סרוחה…"). בהקשר שלנו, המשנה הראשונה שייכת למזל יום הלידה והמשנה השניה למזל ברית המילה – המזל העליון ("נצר חסד", שהוא שרש ספירת החכמה, "עמק ראשית", "דע מאין באת", סוד "אין מזל לישראל", השייך במיוחד לרך הנמול ששמו בישראל – ישראל) והמזל התחתון ("ונקה", שהוא שרש ספירת הבינה, "עמק אחרית", "ולאן אתה הולך"; והגם ש"נצר חסד" הנו התיקון השמיני השייך לכאורה ליום השמיני – "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" – בכל אופן ידוע שאור אבא, בחינת "ראשית חכמה", יונק מהמזל השמיני, "נצר חסד", ואילו אור אמא יונק מהמזל ה-יג, "ונקה", והרי אור אמא הוא סוד רקיעא תמינאה, עיקר הגילוי של יום השמיני למילה). הדבר מתאים גם לבעלי המשניות – רבי ענינו ראש, "ראש בני ישראל", "עמק ראשית" של הדבר, ועקביא הוא לשון עקב, סיום ואחרית הדבר.

"רוממות אל" ו"שפלות האדם"

היחס בין שתי המשניות הוא גם כיחס בין "רוממות אל" (שהרי במשנה הראשונה מתבוננים בה', "דע מה למעלה ממך", ורק החסידות מחדשת כי גם מה שקורה למעלה נובע מהאדם למטה) ל"שפלות האדם" (שהרי תכלית המשנה השניה היא שפלות בגוונים שונים – החל מכך שבאת מטפה סרוחה ועד לכך שאתה הולך למקום עפר רמה ותולעה), כפי הסיפור הידוע על האחים הקדושים הרבי ר' זושא והרבי ר' אלימלך שבאו למגיד לשאול איזה מהם קודם. המגיד השיב להם שבזמנים עברו, כשאנשים היו בעלי מדרגה וכח, הסדר היה להתחיל את ההתבוננות מ"שפלות האדם" וממנה לעלות ל"רוממות אל", אך בימינו אלה, עם חלישות הדורות, יש להתחיל דווקא מ"רוממות אל" וממנה להגיע ל"שפלות האדם" (כסדר המשניות כאן, קודם רבי ואחר כך עקביא בן מהללאל). אך דווקא האור חוזר של שפלות האדם מלמטה-מטה חוזר לקדמותו ממש, יותר גבוה מנקודת המוצא של האור ישר (של התגלות רוממות אל), שהרי דווקא בסיום המשניות – הדבר השלישי שעלינו לדעת, שכנגד עצם הדעת, עצם ההתקשרות וההתחברות להשי"ת כנ"ל – המשנה הראשונה (של רבי) מסתיימת "וכל מעשיך בספר נכתבים", ההתבוננות מגיעה עד לספר הזכרונות של ה', ואילו המשנה השניה (של עקביא בן מהללאל) מסתיימת (לאחר איזכור הטפה סרוחה והמקום עפר רמה ותולעה) "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (בשלב הקודם של "מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" לא נאמר הסיום, התשובה לשאלה, "לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"), התבוננות בעצמות ומהות ממש.

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] השם "פרקי אבות" מדגיש שהוא בנוי ממספר מסוים של פרקים, וממילא רמוז שמספר הפרקים קשור לעוד מערכת בת אותו מספר של חלקים, דהיינו מספר החדשים שבהם לומדים פרקי אבות. והנה, פרקי אבות ועוד ניסן אייר סיון תמוז אב אלול = 1839 = 3 פעמים 613 = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (פסוק שהמבנה שלו הוא 4 שורות של 6-6 אותיות כנודע).

[ג]לאן אתה הולך = 548 = 4 פעמים 137. הרוס"ת = 111 = 3 פעמים 37 (הבן-זוג של 137). אמ"ת = 437 = 19 פעמים 23 (הבן זוג של 37), ודוק. לאן = אנכי – הולכים לקבל את התורה הפותחת "אנכי הוי' אלהיך וגו'".

[ד] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק ג'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s